השימוש בחוק נגד אדם על ידי עדות שקר נגדו נתפס כבר בימי קדם כאיום חמור על מערכת המשפט, ולכן לא פחות משלוש מערכות חוקים בנות 3000 עד 4000 שנה מתוות דרך מאוד דומה למניעת עדות שקר שיכולה להביא להרשעת אדם בפלילים או בנזיקין, על לא עוול בכפו. (הציטוטים מהספר של פרופ’ מאיר מלול: קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום)
בקובץ החוקים של המלך השומרי לפית אישתר, 1924 לפני הספירה מופיע הדין הבא: ” כי יאשים אדם את רעהו, מבלי להניח את ידו עליו, ולא הוכיח זאת האיש ההוא, הדבר שהוא האשים בו, ונשא האיש את עונשו”. כלומר, המאשים אדם בבית משפט באשמת שווא יקבל אות אותו העונש שצפוי היה הנאשם לקבל. מידה כנגד מידה.
באופן נדיר, עוד שניים מקובצי החוקים העתיקים מחייבים בדיוק אותו עונש במקרה של עדות שקר שאמורה להרשיע אדם חף מפשע:
בחוקי המלך הבבלי חמורבי המפורסמים, 1750 לפני הספירה נכתב:
“כי יאשים איש את רעהו ויטל עליו אשמת רצח אך הוכח לא הוכיחו מות יומת מאשימו”
“כי יקום איש במשפט לעדות סרה ברעהו, אך את אשר דיבר לא הוכיח, אם הדין דין נפשות הוא, מות יומת האיש ההוא. אם לעדות זהב וכסף יקום, ונשא את עונש הדין ההוא”.
בחוקי התורה היהודית, שנכתבה לפי הכרונולוגיה היהודית במאה ה14 לפני הספירה, ולפי רוב הפרשנים המודרניים בחצי הראשון של האלף הראשון לפני הספירה:
“כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יהוה לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם, ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך, והנשארים ישמעו ויראו ולא יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך, ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל”.
לכאורה יש הבדלים בין הניסוח של הדינים הקדומים יותר: בתורה יש פחות הדגשה על כך שעל העד מוטלת החובה להוכיח את טענתו בכדי למלט עצמו מקביעה שהוא עד שקר הצפוי לעונש לפי חומרת העלילה שהעליל על הנאשם, ולפי הנוסח בספר דברים נראה שנדרשת יותר בהירות שתוכיח שמדובר בעדות שקר, ויתכן שנדרשת ראיה מוצקה להוכחה שמדובר בעדות שקר, וכך גם מופיע באופן מפורט וברור במשנה ובתלמוד.
בדין הישראלי המודרני ישנה קיימת ענישה על עדות שקר, אבל אין קשר בין תוצאות העדות האפשריות לעונש. העונש על עדות שקר הוא עד 9-7 שנות מאסר. כך למשל:
“המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו – מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו – מאסר תשע שנים”
מי שביודעין מוסר תצהיר שקר, בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שהוסמך לקבל את התצהיר, דינו – מאסר שלוש שנים.
(א) המניע אדם, או מנסה להניעו, שבהליך שיפוטי לא יעיד, או יעיד עדות שקר, או יחזור בו מעדות או מהודעה שמסר, דינו – מאסר שבע שנים.
(ב) המניע או מנסה להניע כאמור בסעיף קטן (א), בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר, דינו – מאסר תשע שנים.
לפי מחקרים עדויות שקר נפוצות מאוד במיוחד בנושאים כמו טענות לפגיעות בילדים בין זוגות מסוכסכים, טענות על אונס וכו’. לפי המחקרים למעלה מ10 אחוזים מהתלונות הן תלונות שווא, ויש מחקרים שמגיעים למספרים הרבה יותר גבוהים.
מעניין שהתייחסות מערכות המשפט הקדומות לעדות שקר נראית הרבה יותר משוכללת מאשר התייחסות מערכת המשפט המודרנית הישראלית שלכאורה מתייחסת באופן זהה לעד שקר שטופל רצח או אונס ועד שמעיד עדות שקר על גניבת אופניים.
בפועל, במערכת המשפט הישראלית כמעט לא מאשימים בעדות שקר. אפילו במקרים קיצוניים מאוד. כך, למשל, נגד ארבעת הנשים הקשורות לכת התל אביבית בראשות “הקיסרית” שטפלו על עורך דין שפרש מהכת שאנס אותן, לא הוגש אישום פלילי, למרות שברור היה לכל השופטים, מלבד דפנה ברק ארז, שמדובר בעדות שקר חמורה והרסנית ביותר, ולכן חוייבו עדות השקר לשלם כסף רב לאיש עליו העלילו את מעשי האונס.
יתכן מאוד שאחת הסיבות להעדר הנכונות של מערכת התביעה לנהל הליכים נגד עדי שקר הינה החשש של הפרקליטים והשוטרים עקב הרגלם להדיח עדים לעדות שקר או אפילו ללחוץ עליהם באופן ברוטלי להעיד עדות שקר. כך למשל, במשפט המתנהל מול ראש הממשלה נתניהו, אחרי לחץ ברוטלי של המשטרה, העיד שלמה פילבר שנפגש עם נתניהו בטווח זמנים מסויים, למרות שהממצאים הפורנזיים שהיו רק בידי המשטרה, הראו שזה לא נכון, והחוקרים ידעו זאת היטב. עדות זו הייתה הבסיס לטענת השוחד, וחומרת העלילה במקרה זה ברורה. הנזק שנגרם לנאשמים, למערכת המשפט, למשטר הדמוקרטי הישראלי, לכלכלה, לביטחון, למדינה כולה ולכל אחד מאיתנו הוא עצום ולא ניתן לכימות בכלל.
למרות זאת, הסיכוי שחוקרי המשטרה יועמדו לדין על הדחת עד לעדות שקר הינו אפסי…
