תמצית
עמירם בן אוליאל הורשע בבית המשפט המחוזי ברצח שלושה בני משפחת דוואבשה בכפר דומא. ההרשעה נעשתה על סמך הודאה ושיחזור שנעשו בין שתי סדרות של עינויים שעבר בן אוליאל בידי השב”כ. בתי המשפט טענו שהשפעת העינויים פגה לאחר מספר שעות, ולמרות שהנאשם נשאר בחזקת המענים הוא חוזר ומודה מרצונו החפשי, ללא קשר לעינויים שעבר…
עדות עד הראיה היחיד לפשע, שסתרה לחלוטין את ההודאה והשחזור נדחתה בחלק שלא התאים לטענות התביעה בשלל נימוקים שונים, משונים ומוזרים, אך התקבלה עדותו בחלק שכן התאים לטענות התביעה. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין .
תאור קצר של התיק
כשבית המשפט המחוזי, בראשות אבה”ד רות לורך, דן בפרשת הרצח של שלושה מבני משפחת דוואבשה בכפר דומא במזרח השומרון הוצגו בפניו הודאות ושיחזור של הנאשם עמירם בן אוליאל הכוללים פרטים מוכמנים. הטלת ספק בהודאה ובשיחזור משמעו שאנשי שירות הביטחון הכללי ואנשי המשטרה משקרים בבית המשפט. בית המשפט לא יכול לקבל אפשרות מבהילה כזו ומובל להרשעה למרות כל הספקות הקשים הקיימים בתיק זה. הספקות נובעים משתי סיבות עיקריות:
- עמירם בן אוליאל הודה בחקירת השב”כ רק אחרי שהופעלו “אמצעים מיוחדים”, (עינויים) שתורצו במה שנראה כטענת שווא, שהוא מהווה “פצצה מתקתקת”. כידוע, ניתן להוציא בעינויים הודאה מכל אדם בכל אשמה. השיטה שבה בית המשפט מציל את המצב היא מעניינת: מצד אחד הוא פוסק שההודאה שהוצאה בעינויים פסולה, אבל מאידך ההודאות שניתנות מיד אחרי העינויים ולפני סבב עינויים נוסף, בעוד חרב העינויים מונפת כל העת מעל ראש הנחקר, עוד בטרם שנפגש עם עורך דינו, כשרות…
גם השחזור נעשה בניגוד גמור לכללים המשפטיים: בזמן השחזור נכחו ראש צוות החוקרים המענים וגם ראש צוות החקירה מטעם המשטרה. בית המשפט מציין שאכן מדובר בניגוד לכללים אבל פוסק שכיוון שראש צוות השב”כ נשאר קצת מאחור בזמן השחזור, השפעתו לא הורגשה…
בדומה לכך, לדעת בית המשפט, ראש צוות החקירה לא ידע מאומה מהודעות הנאשם בשב”כ ולכן לא יכול היה להדריך אותו…זה שהוא היכיר היטב את הזירה וכל חלון דרכו הושלך בקבוק תבערה, כתובת שרוססה וכו’ וכו’ גם זה כמובן הוכשר בלי בעיות מיוחדות…
- שני עדי הראייה היחידים לפשע, הדוד איברהים דוואבשה המתגורר בסמוך למקום בו אירע הרצח והילד אחמד שנפצע קשה מהשריפה שפרצה בבית מעידים על אירוע שתאורו שונה לחלוטין מזה שבו הורשע בן אוליאל. עדותם תואמת במידה רבה אחד לשני. איברהים העיד שלוש פעמים במשטרה ועדותו התקבלה בהסכמה בין התביעה להגנה. הילד אחמד תושאל בתכנית טלויזיה בערוץ אל-ג’זירה. לדברי שניהם היו לפחות שני פושעים בזירת האירוע והם נשארו בזירת האירוע אחרי ההצתה, זאת בניגוד גמור לשחזור הפשע על ידי בן אוליאל. התביעה טוענת שיש לקבל חלקים מעדותו של איברהים שמהימנים ואפילו חשובים לשיטתה, אבל לא ניתן לקבל חלקים שלא מתאימים לתרחיש שהיא מציגה בכתב האישום. הטענות בהן נוקט פה בית המשפט כדי לפסול את עדות עד הראיה היחיד הן מגוונות ומעניינות:
- החלק הסותר בעדות כולל דברים לא הגיוניים, למשל שהמפגעים לא ברחו מיד אלא נשארו ליד הפצועים, ולפיכך אינו נכון.
- איברהים היה מאוד נרגש ולכן התיאור שסותר את גרסת התביעה אינו נכון. מצד שני, בחלק שמתאים לגרסת התביעה הוא היה פחות נרגש, כנראה, ולכן ניתן להאמין לו.
- יתכן שבכל זאת היה עוד מפגע אבל בן אוליאל שמר על קיומו בסוד גם תחת העינויים ששברו אותו לגמרי. מאידך, גם אם נוקטים בגישה זו עדיין התנהגות המפגעים לא דומה כלל לשיחזור של בן אוליאל.
- לא תמיד ניתן להסביר את כל הסתירות בעדויות ובראיות, אבל זה לא מפריע בהכרח להרשעה. כך למשל בפרשת זדורוב השופטים התעלמו מהעקבות שאינן שייכות לזדורוב וקבלו את התאוריה חסרת הבסיס של התביעה על רוח הרפאים המכונה “המחלץ האלמוני”.
גם בפרשת דומא התביעה מעלה אפשרות דומה: שני האנשים הלבושים בבגדים שחורים עם מסכות על הפנים העומדים ליד בני המשפחה, לפי עדות איברהים הינם לדעת התביעה “מחלצים אלמוניים” שבאו לעזור לבני המשפחה הפצועים וכיסו את פניהם בגלל העשן…משום מה הם לא מכירים את איברהים, שכנם, המתקרב אליהם, ומבריחים אותו…
- לא ניתן לקבל את עדות העד בהסכמת שני הצדדים מכיוון שאילו הייתה ההגנה סבורה שעדותו חשובה היה עליה להעלותו לעדות בבית המשפט, במיוחד לאור הודעת התביעה שהיא שומרת לעצמה את האפשרות לטעון את טענת ה”מחלצים האלמונים”.
לפני שער החוק:
כאשר בית משפט מקבל תיק שבו ישנה הודאה באשמה, ובוודאי עקב עינויים, כדאי לו, לעניות דעתי, להיזכר בתיק רצח החייל אולג שייחט ז”ל.
בראיון של יצחק אילן, בכיר בשב”כ ומומחה בחקירות, בעניין חפותו של רומן זדורוב וקביעתו שההודאה שהוצאה ממנו בידי המדובב היא הודאת שווא מסביר אילן שגילוי הודאות שווא נדרש מאוד בחקירות השב”כ מכיוון שבחקירות מתקבלות הרבה הודאות שווא, ומומחים שכמותו יודעים למנוע את השימוש בהם.
למרות מומחיות נפלאה זו, כאשר בית משפט מקבל תיק שבו ישנה הודאה באשמה בפני חוקרי השב”כ, ובוודאי אחרי שימוש בעינויים, כמו למשל תיק בן אוליאל, כדאי לו, לעניות דעתי, להיזכר בתיק רצח החייל אולג שייחט ז”ל.
מדבריו של ניצב בורובסקי מפקד המחוז הצפוני במשטרה – פיענוח רצח החייל אולג שייחט ז”ל, 15 שנים לאחר הרצח:
“נכנסו מידעים ובהם מידע על שלשה מחבלים מכפר כנא, הם נעצרו, הועברו לחקירת השב”כ, וכאן יש את אחת הפרשיות היותר משונות, השלשה נחקרו על ידי השב”כ ובתוך חקירתם הודו בפני נשיא בית המשפט השופט תאופיק כתילי. כל אחד בנפרד ובשפה הערבית הודה שביצע את הרצח וגם מסר פרטים ומידע שלא היה ידוע לאיש פרט לרוצחים. הם תיארו את טיב הקרקע, פרטי חקירה מאוד ממוקדים. מי שייצג אותם הוא עו”ד אביגדור פלדמן שטען שהשלשה לא ביצעו את האירוע. מה שהיה חסר לפיענוח הוא כלי הנשק של אולג. השלשה נעצרו עד תום ההליכים. במקביל על ציר המוביל, גולני, ובית רימון אירעו מספר מקרי ירי על רכבים ישראלים. החלטנו להציב פתיונות על הציר, לוחמים, כדי לגרור אירוע, ואכן נוצר מגע עם שלשה מחבלים שירו על רכב מג”ב, כמובן הרכב היה מוסווה, התנהל מרדף רגלי, והסתבר כי הירי בוצע מנשקו של אולג שוחט. הם נחקרו והודו בביצוע הרצח. מכאן שהשלשה שנעצרו בפעם הראשונה לא היו רוצחים ולא סייענים, על אף שהם הודו וידעו פרטים מוכמנים. אלו שאלות שההיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל תדע לפענח, היום אני לא יודע. אומר בורובסקי, , ומוסיף: אינני מכיר מערכת שמשחררת אנשים שהודו בביצוע רצח אלא אם כן ההודאה נגבתה שלא כדין. ולכן ההנחה היא שההודאה הזו נגבתה שלא כדין, אחרת המדינה לא הייתה ממהרת לפצות. יחד עם זאת, אם לא הייתה נתפסת החוליה עם הנשק של אולג, אני בטוח שהנאשמים הראשונים ששוחררו היו מורשעים בביצוע רצח גם על פי הודאתם.” ( הציטוט מאתר רוטר, כנראה תמלול מראיון עם ניצב בורובסקי)
ובמאמר שפירסם לאחרונה מוסיף ניצב בורובסקי:
“מדובר בכישלון חקירתי חמור של השב”כ, שעצר אזרחים מכפר כנא אשר הואשמו כרוצחי החייל לאחר שהודו בביצוע ואף שחזרו אותו. ערעורם לבית המשפט, באמצעות בא כוחם עו”ד אביגדור פלדמן, נדחה בשל הראיות המוצקות בהודאותיהם, השחזור המדויק שביצעו, כמו הכרתם את אינסוף הפרטים המוכמנים שתאמו באופן חד ומדויק את הראיות הפורנזיות בתיק.
כיצד יצחק אילן, אדם ערכי ומוסרי לדבריו, מסביר את העובדה שהנאשמים ידעו את כל פרטי הרצח במדויק ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי? את אופן ביצועו של הרצח האכזר והאלים? את המכשיר ששימש לביצוע הרצח? את הנתיב אל זירת הרצח ועד מקום קבורת החייל ומקום מציאת הדסקית שלו? ” (הציטוט מאתר מעריב)
נראה שלדעת ניצב בורובסקי, גם במקרה של רצח החייל אולג שייחט ז”ל, בית המשפט הובל על ידי השב”כ, המשטרה והפרקליטות בנתיב קוראלס שאין ממנו מוצא אלא הרשעה, ורק תפיסת הרוצחים מנעה הרשעת שווא. ובתיק זה לא היו עינויים…
אם תמצאו מחקר מעמיק שנעשה על ידי מערכת התביעה בבירור הכשל העתיק הנ”ל, אשמח אם תעדכנו אותי. אני לא מצאתי. עד אז, ראוי להמליץ לכל בית משפט בישראל להתייחס להודאות שהוצאו בשב”כ, בוודאי בעינויים, וגם לפרטים המוכמנים שמתגלים בחקירה, בחשדנות רבה. צריך לזכור שחקירות השב”כ אינן מתועדות באופן מלא כפי שאמורות להיות חקירות במשטרה, או שהן חסויות.
מתוך פסק הדין
הרצח, החקירה והעינויים
בתגובה לרצח מלאכי רוזנפלד ז”ל, שהתרחש בסוף יוני 2015 , קשרו הנאשמים קשר לביצוע פיגוע נקמה בכפר דומא. הפיגוע תוכנן בפגישות שקיימו הנאשמים ובסופן קבעו כי יפגשו בלילה 30.7.2015 על מנת לבצע את הפיגוע, כאשר בהתאם לסיכום ביניהם, הנאשם יביא את האמצעים הנדרשים לביצועו. בסופו של דבר, יצא הנאשם לבצע את הפיגוע לבדו.
על מנת להגביר את אפקט ההרתעה והפחד ולהגביר את הפגיעה, חיפש הנאשם בית בתוככי הכפר, בעל סממנים המעידים כי הוא מיושב. לאחר שאיתר את הבתים המתאימים, ריסס הנאשם כתובות “נקמה” ו”יחי המלך המשיח” והצית שני בתים בכפר בכוונה לגרום למותם של יושבי הבתים.
הבית הראשון שהצית הנאשם, ביתו של מאמון דוואבשה, היה ריק מאדם. בבית השני שהצית הנאשם לנו באותה העת סעד ורהאם דוואבשה וילדיהם הקטנים. כתוצאה ממעשיו של הנאשם מתו סעד, רהאם ועלי התינוק, ואילו אחמד, שהיה כבן חמש במועד הפיגוע, נפצע באורח קשה.
הנאשם נעצר ביום 1.12.2015 (כארבעה וחצי חודשים לאחר הרצח) ,ומיד נלקח לחקירת שב”כ, במהלכה היה מנוע מלהיפגש עם עורך-דינו.
במשך 17 ימים, נחקר הנאשם פעמים רבות, לעיתים למשך שעות ארוכות, אך שתק באופן גורף. במהלך תקופה זו נערך לנאשם תרגיל מדובבים, אשר לא הניב תוצרים משמעותיים.
לאחר מכן נחקר הנאשם “חקירת צורך”, במהלך חקירה זו הופעלו כנגד הנאשם “אמצעים מיוחדים” (עינויים). זמן קצר לאחר שהחל השימוש באמצעים אלה, הודה הנאשם בביצוע פיגוע הרצח בכפר דומא. לאחר חקירת הצורך נחקר הנאשם שתי חקירות נוספות, בהן לא הופעלו נגדו “אמצעים מיוחדים”, ובמהלכן חזר על הודאתו. נערכה חקירה נוספת, אשר תועדה בתיעוד חזותי, ובמהלכה חזר הנאשם על הודאתו. בלילה ביצע הנאשם הובלה והצבעה מתועדים חזותית בכפר דומא .ביומיים שלאחר מכן נערכו חקירות שב”כ נוספות, אשר תועדו על-ידי חוקרי השב”כ .בשעות אחר הצהריים נערכה חקירה מוקלטת נוספת, במהלכה חזר הנאשם והודה במיוחס לו באשר לאירוע בדומא .בסמוך לאחר החקירה המוקלטת השנייה, החלה “חקירת צורך” נוספת במהלכה הופעלו “אמצעים מיוחדים”. מיד עם סיום חקירת הצורך השנייה, בסמוך לחצות, הסתיימה מניעת המפגש, ובן אוליאל פגש בסנגורו דאז, עו”ד בן גביר .בחקירה בערב, בפני חוקר שב”כ, חזר בו הנאשם מהודאתו. בחקירה המשטרתית המתועדת חזר הנאשם על בקשתו לחזור בו מהודאתו, תוך פירוט טענותיו כנגד ההודאות שמסר.
נוכח אופי חקירתם של שני הנאשמים, נוהל משפט זוטא ממושך ביחס לקבילות ההודאות שמסרו בחקירה. במסגרת משפט הזוטא נשמעו בין היתר עדויותיהם של חוקרי השב”כ והמשטרה, וכן עדויות שני הנאשמים. בתום שמיעת הראיות בעניין זה, ניתנה החלטתנו במשפט הזוטא.
בעניינו של הנאשם נקבע כי יש לפסול את הודאותיו שנגבו במהלך חקירות הצורך וכן כי אין מקום לקבל את שתי ההודאות העוקבות שניתנו לאחר חקירת הצורך הראשונה כראיה. זאת, משום סמיכות הזמנים בינן לבין חקירת הצורך; והקושי לקבוע האם ניתנו באופן חופשי ומרצון, בהעדרו של תיעוד מספק ממנו ניתן ללמוד על הלך רוחו של הנאשם.
אשר להודאות שנמסרו החל מהחקירה המתועדת ועד לפני תחילתה של חקירת הצורך השנייה, נקבע כי התיעוד החזותי במהלך החקירות הללו וכן בהובלה והצבעה, סיפקו כלי חשוב ביותר להתרשמות בלתי אמצעית מהאווירה בחקירות ומהתנהלות הנאשם. התיעוד המחיש כי ההודאות ניתנו מרצון ומתוך בחירה מודעת של הנאשם במה להודות ובמה לכפור. זאת ועוד, התיעוד חשף את אופן מסירת הדברים במדויק ובמלואם, והשליך גם על תוצרי החקירות המאוחרות שלא תועדו. לפיכך, נקבע כי הוכח מעבר לספק סביר כי הודאות הנאשם במסגרתן ניתנו באופן חופשי ומרצון, ועל כן יש לקבל את תוצריהן כראיה קבילה.
העדות הסותרת שנתקבלה בהסכמה
איברהים דוואבשה מתגורר בסמוך לבית המנוחים. הודעתו הראשונה נגבתה ממנו על-ידי השוטר פיני ספיר כ-4 שעות לאחר הפיגוע
בהתאם להודעה, בליל הפיגוע, בשעה 2:09 בלילה, בעת שישב במרפסת ביתו, שמע את סעד דוואבשה צועק לעזרה. הוא קם מיד, העיר את שני אחיו ואביו, ויצא לבדו לכיוון בית המנוחים. בהגיעו למקום ראה את בית המנוחים עולה באש. רהאם הייתה שרועה ליד דלת הכניסה וסעד היה מוטל על הרצפה במרחק כמה מטרים מהבית. ביניהם עמדו 2 דמויות, אותם תיאר כך: הראשון, גובה 70.1 מטר, רזה, לבש חולצה שחורה ארוכה חלקה, מכנסי ג’ינס כהים ועל פניו מסכה שחורה שמכסה את כל הראש והפנים ויש פתחים רק לעיניים ולפה. השני, גבוה יותר מהראשון בכמה סנטימטרים, מלא יותר מהראשון אך לא שמן, לבש אותם בגדים ומסכה על פניו. הוא ראה אותם ממרחק של מטרים ספורים. השניים הבחינו בו, הסתובבו אליו ורדפו אחריו, הוא נבהל וברח לכיוון ביתו. הוא קרא לאחיו לעזרה, וכשחזר למקום לא ראה עוד את רעולי הפנים. הוא ואחיו הוציאו את ילדם של המנוחים מהבית אך לא הצליחו להוציא את התינוק.
בהודעה השנייה, שנגבתה ממנו למחרת מסר איברהים פרטים נוספים, חלקם שונים משמסר קודם לכן. הוא תיאר כי בהגיעו למקום, ראה את שני רעולי הפנים מתכופפים ומסתכלים כל אחד בנפרד אל עבר המנוחים, כמי שבוחנים את מצבם. בתחילה השניים לא הבחינו בו והחלו ללכת מהזירה לכיוון דרך עפר שמובילה לכביש הראשי, אך לאחר שעברו כ-3 מטרים, הבחינו בו, עשו תנועת גוף כאילו מתכוונים לרדוף אחריו, הוא פחד וברח לכיוון ביתו. שני רעולי הפנים לא דיברו איתו ואף לא דיברו ביניהם. בהמשך מתאר כי ראה שהאש מביתם של המנוחים עומדת להדליק עצי זית שהיו מחוץ לבית ואת רכבו של סעד מסוג סקודה שחנה סמוך לעצים, ועל כן הוא יחד עם שכן נוסף הזיזו את הרכב.
בתחקור שערך חוקר השב”כ פרץ ביום חזר איברהים על עיקרי דבריו, אך הוסיף פרטים חדשים. הוא מסר כי רעולי הפנים לבשו כפפות שחורות. עוד הוסיף כי צפה ברעולי הפנים עומדים מכופפים בסמוך למנוחים, כאשר הגבר שעמד ליד סעד נראה כמי שבודק את מצבו, ואילו הגבר שעמד ליד רהאם נראה מעביר ידיו על כיסיו ומסתכל על האדמה כמי שמחפש דבר מה שהלך לאיבוד. לאחר פרק זמן של כדקה, אחד מהם השמיע קול אשר סימן לשני לעזוב. הם החלו ללכת בקצב מהיר, ובשלב מסוים הבחינו בו ונעצרו. הגבר הגבוה הכניס יד ימין לכיס והחל להתקדם לעברו, איברהים נבהל ורץ לביתו. ציין כי תוך כדי מנוסתו חש כאילו דבר מה נזרק לעברו.
הודעותיו של איברהים הוגשו בהסכמת הצדדים, והוא לא הוזמן להעיד בבית המשפט. בסיכומים בעל פה טענה ההגנה כי סעיף 10ב לפקודת הראיות מאפשר להגיש אמרת חוץ של עד רק במקרה בו תוכן הדברים אינו שנוי במחלוקת. לשיטתה, טענת המאשימה בשלב הסיכומים כי יש לאמץ רק חלק מהודעתו של איברהים, סותרת את הוראות הסעיף. אלא שבהודעה המוסכמת שהגישו הצדדים ביום 2018.12.31 בעניין זה, הוצהר כי: “מוסכם על הצדדים שהמאשימה תוכל לטעון בסיכומיה, כי העובדה שעולה מדברי העד לפיה שני האנשים שעמדו מעל המנוחים הם המבצעים, הינה הסקת מסקנות ו/או פרשנות של העד לסיטואציה אותה ראה. מנגד, תוכל ההגנה לטעון בסיכומיה כי לשיטתה אכן מדובר במי שמעורבים בשריפה שהתלקחה בבית”. לפיכך, לא נפל כל פגם בעצם העלאת הטיעון על-ידי המאשימה
.המאשימה עותרת לעשות שימוש בכלל בדבר “פלגינן דיבורא”, להפריד ולקבל מתוך רצף האירועים שאיברהים מתאר בליל הפיגוע, רק את החלק הנוגע להזזת רכב המנוחים על-ידו ועל-ידי אחר מזירת הפיגוע. לשיטתה, דבריו של איברהים על כך שראה בזירה שני מפגעים שעומדים מעל המנוחים ומסתכלים עליהם עולים באש, מהווים פרשנות שנתן העד לסיטואציה. פרשנות זו אינה נתמכת בראיות נוספות, ואף אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון. המאשימה העלתה אפשרות כי האנשים שמזכיר איברהים הם תושבים מהכפר אשר הגיעו על-מנת לסייע ואשר ככל הנראה כיסו את פיהם ואפם בחולצתם על מנת שלא לשאוף את העשן שהיה במקום.
המאשימה הפנתה לפסיקה לפיה פילוגה של עדות אפשרי גם במקום בו מדובר באירוע אחד מתמשך ובהפרדת טענות שלובות זו בזו, ובלבד שהפיצול לא נעשה באופן שרירותי וניתן לו הסבר מניח את הדעת. לשיטת המאשימה, עדותו של איברהים אודות הזזת הרכב היא עדות על פעולה שביצע בעצמו, להבדיל מהסקת מסקנה או פרשנות לסיטואציה אליה נקלע. יתר על כן, בשונה מדבריו הנוגעים לשני האנשים, הזזת הרכב מתיישבת עם הראיות הנוספות בתיק ומסבירה מדוע לא צולם הרכב בזירה בבוקר הפיגוע .לשיטת ההגנה, יש לאמץ את עדותו של איברהים במלואה. ההגנה סבורה כי איברהים הוא עד ראיה עצמאי ואובייקטיבי אשר מסר עדותו בסמוך לזמן אמת. עדותו נמסרה בטרם התגבשו כיווני חקירה ברורים ואותרו חשודים ספציפיים. עוד צוין כי בחומר הראיות קיימים חיזוקים לעדותו של איברהים, ובהם טביעות הנעליים משני סוגים שונים שנמצאו בשביל סמוך. ההגנה טוענת כי תיאורו של איברהים אינו תיאור של מסקנה והיסק, כפי שמבקשת המאשימה לטעון, אלא מדובר בתיאור עובדתי מפורט. תיאור מפורט זה מוביל למסקנה המתבקשת והיא כי איברהים ראה את מבצעי ההצתה. ההגנה סבורה כי לא הוצג טעם סביר לפילוג עדותו של איברהים ועל כן אין מקום להיעתר לבקשת המאשימה לאמץ רק חלקים אחדים מתוך תיאוריו. יתר על כן, מדובר בעד שעדותו הוגשה בהסכמה והמאשימה כלל לא ביקשה לעמתו עם חוסר האמון שהיא רוחשת לחלקים מן העדות. ההגנה הוסיפה כי התזה שהציגה המאשימה, לפיה מדובר בתושבי הכפר שהגיעו לסייע למנוחים, איננה מתקבלת על הדעת. תיאור לבושם של שני האנשים בזמן האירוע אינו מתיישב עם היותם עוברי אורח תמימים שהגיעו לסייע. אף התיאור העובדתי של התנהגותם של שני האנשים, כמי שרכנו על הקורבנות בדממה מוחלטת, מבלי לנסות להזעיק עזרה, ומשנראתה להם דמות אדם דאגו להניסה על ידי התקרבות מאיימת, ואז נמלטו מהמקום בדממה, סותר לחלוטין את האפשרות שמדובר בעוברי אורח תמימים שנזעקו לאירוע, ותומכת בכך שמדובר במפגעים שנראו במקום ביצוע המעשה .ההגנה הדגישה כי תיאורו של איברהים סותר באופן חזיתי את הודאותיו של הנאשם. לשיטתה, המסקנה המתבקשת היא כי ההודאות אינן משקפות את שאירע במציאות, והדבר מפחית באופן משמעותי ממשקלן. די בסימני השאלה העולים מהעדות כדי לחייב את זיכויו של הנאשם
.כפי שפורט לעיל, הצדדים הגישו את הודעותיו של איברהים בהסכמה, מבלי להעידו. אומר מיד כי הסכמה זו של הצדדים, ובפרט הסכמתה של ההגנה לכך, איננה ברורה. ההגנה בסיכומיה מייחסת חשיבות רבה להודעותיו של איברהים, ועל כן מתבקש כי הייתה דורשת עדותו או מזמנת אותו כעד מטעמה, זאת בשים לב לכך שידעה מראש על כוונתה של המאשימה לחלוק על כך שהשניים אותם מתאר איברהים הם מבצעי ההצתה
לאחר בחינת הודעותיו של איברהים, אני סבורה כי קיים קושי לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס למבצע הפיגוע אך על סמך הודעותיו .את הודעותיו של איברהים ניתן לחלק לשלושה נושאים:
האחד, פעולת הזזת הרכב על-ידו.
השני, תיאורם של שניים שנחזו בעיניו כמפגעים.
השלישי, התנהגותם של השניים והאינטראקציה שלו איתם.
אשר להזזת הרכב, מדובר בפעולה שביצע איברהים בעצמו, והיא מוצאת תימוכין בראיות חיצוניות. לפיכך, אין כל קושי להסתמך על עדותו בעניין זה.
אשר לתיאור התנהגותם של השניים בהם חזה, תיאורו של איברהים בעניין זה היה מעט שונה בכל אחת מההודעות שמסר. בחינת התיאורים מלמדת כי הם אינם מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר. אילו אכן מדובר במפגעים, מדוע, לאחר שנזרק בקבוק התבערה, ימתינו במקום לצאתם של בני הזוג דוואבשה המנוחים מן הבית, ויעמדו מעליהם כנטען לפרק זמן של דקה, במקום לנוס מהמקום, ודאי מרגע שהושמעו צעקותיו של סעד?
אף גרסתו של העד כי השניים ניסו לרדוף אחריו, גרסה אותה תיאר באופן שונה בכל אחת מההודעות, איננה סבירה. איברהים מתאר התרחשות מרובת פרטים שנמשכה פרק זמן קצר מאוד, בשעת לילה מאוחרת. לא יכול להיות חולק כי נוכח הסיטואציה הקשה אליה נקלע במפתיע, היה איברהים נתון בסערת רגשות. במצב דברים זה, קיים קושי לקבוע עד כמה יכול היה לקלוט בבירור ובדיוק את שארע. העובדה שאיברהים לא נחקר בבית המשפט על הודעותיו, מנעה את האפשרות לברר עימו את מידת הביטחון שלו ביחס לדברים שתיאר, ולקבל התייחסותו לחוסר הסבירות של חלק מתיאוריו.
אשר לעצם נוכחותם של שניים במקום, צודקת ההגנה כי תיאורו של איברהים את לבושם של השניים אינו מתיישב עם התזה שהציעה המאשימה, לפיה מדובר במי שהגיעו למקום כדי לסייע. ואולם, קביעתי כי תיאוריו של איברהים אודות מעשיהם של מי שהוא מתאר כמפגעים, הינם חסרי היגיון, משליכה אף על האפשרות לקבוע אך על סמך הודעותיו ממצא עובדתי לפיו מדובר בשני מפגעים שנכחו במקום.
יצוין כי האפשרות כי הפיגוע בדומא בוצע על-ידי שניים לא נעלמה מעיניהם של החוקרים. מיגל העיד כי הנושא נבדק, בוצעו פעולות חקירה בעניין זה, ובסופו של יום התשתית הראייתית הצביעה על קיומו של מבצע אחד. האפשרות כי היה בזירה אדם נוסף פרט לנאשם נותרה בגדר “תחושה” של החוקרים, שלא נמצאה לה הוכחה. מיגל אף אישר כי קיימת אצלו בעניין זה “תחושה של החמצה”.
אני סבורה כי על סמך חומר הראיות שהוצג בפנינו, לא ניתן לקבוע האם אכן נכח מבצע נוסף בזירה, ואפשרות זו נותרה כתהייה שאין לה מענה. ואולם, אף אם אניח, על סמך עדותו של איברהים, כי אכן נצפו במקום שני מפגעים, איני סבורה כי יש בכך כדי להפחית באופן משמעותי ממשקלה הגבוה של הודאת הנאשם, ומתוכנה המפליל אותו .כבר נקבע בפסיקה כי: “יש פעמים שמסכת העובדות הנגלית לעיני בית המשפט איננה מלאה, אך קיומן של שאלות שלא נמצאה להן תשובה אינו משליך על המסקנה המשפטית”
גם אם קיימים פערים או סתירות שקשה להציג להם הסבר סביר, אין בכך תמיד כדי לסתום את הגולל על מהימנותה של הודיה. לא אחת קורה שהפסיפס הראייתי אינו מושלם. העובדה שקיימים חללים ראייתיים לא מוסברים ותהיות חסרות מענה אינה חוסמת בהכרח את האפשרות להרשיע על פי המארג הראייתי הקיים. זאת, כאשר על אף התהיות הבלתי מוסברות עומדת בעינה המסקנה שהאשמה הוכחה מעבר לכל ספק סביר
.כפי שפורט בהרחבה לעיל, משקלה הפנימי של הודאת הנאשם גבוה ביותר. הפרטים המוכמנים שמסר מהווים תוספת ראייתית משמעותית ושוללים את האפשרות כי מדובר בהודאת שווא. אכן, הנאשם מסר בהודאותיו כי היה לבדו וביצע את כלל המעשים בעצמו. ואולם, האפשרות כי הנאשם מסתיר אדם נוסף שהיה עימו איננה מופרכת, ומתיישבת עם אופיו והתנהגותו בחקירה, היינו, סירובו לאורך כל החקירה, ואף במהלך חקירות הצורך, למסור שמות של פעילים נוספים. בעדותו במשפט הזוטא הדגיש הנאשם את החשיבות שנותן ל”דין מוסר”, ואף ציין כי הדבר נתן לו את הכוח שלא להישבר בחקירת הצורך השנייה, עת התבקש למסור שמות של נוספים עימם פעל. ויובהר כי אף אם היה אחר נוסף עימו, ולא הוכח כך במידה הנדרשת בפלילים, הרי שמכלול הראיות מלמדות מעבר לספק סביר על ביצוע מעשה ההמתה עצמו על-ידי הנאשם. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הודאותיו של הנאשם כוללות תיאור מפורט של אופן השלכת בקבוק התבערה לעבר ביתם של המנוחים, תיאור אשר תואם במדויק את ממצאי הזירה, ואשר לא סביר כי היה ידוע לאיש פרט למבצע המעשה עצמו.
מפסק הדין בעליון
זה כל מה שמצא בית המשפט העליון לומר על עדותו הסותרת של השכן, היחיד שממש ראה את הפושעים, שעדותו סותרת חזיתית את השיחזור והעדות של המעונה שהורשע ברצח:
” כעת אפנה לטענות הסנגורים בדבר קיומו של דבר מה סותר, אקדים ואומר, כי גם בטענות אלו איני מוצא ממש. טענות אלו נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי לעומק. כך בכלל, וכך בפרט ביחס להודעות שמסר איברהים, בהן מתמקד טיעונם של הסנגורים כעת. קביעות בית המשפט המחוזי, גם בהקשר זה, מקובלות עליי.
אוסיף, כי גם אם הודעותיו של איברהים מעוררות שאלות שנותרו ללא מענה, וזאת בין היתר לנוכח הסכמת הצדדים להגשתן כך שאיברהים לא נחקר בבית משפט על אודותיהם, כשם שאין בקיומו של דבר מה נוסף כדי להבטיח הרשעה כך אין בקיומם של דבר מה סותר או דבר מה חסר להוביל בהכרח לזיכוי. תפקידו של בית המשפט לבחון את המכלול על פי הכלל במשפט הפלילי של הספק הסביר.”
בית המשפט העליון מכנה עדות סותרת חזיתית של העד היחיד שראה את המרצחים, והעיד על כך שלוש פעמים במשטרה: “דבר מה סותר”, האוזניים תצילנה והנייר מסרב לקבל דבר שטות כזה.
השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה!
