ב”ה יום ג’ (לשדת נ”ב ?) תרפ”ז פה ירושלים הה”ק.
אל כבוד קדושת אדמו”ר מרן הה”צ הקדוש, רבן של ישראל, פאר הדור, בוצינא קדישא, אור עולם,
ה”ה מורי ורבי הג’ הקדוש שליטא אב”ד בק”ק יע”ה.
אחדש”ך שליט”א בכבוד רב!
באתי בזה להודיע הטוב תהילה לאל על החסד אשר גמלנו עד כה ויעזרנו מהר קדשו סלה.
באמת ידי רועדות בעת בואי לבטא את רגשות ליבי, אותן ההרגשות שאין בי העוז לשלוט עליהם, רק,
כמו שאדמו”ר שליט”א אומר שהם המה מושלים בי, ונכנסים ובאים כבעלי בתים. וא”כ אין בכלל צורך להעלותן על המכתב, לשמרן ולעשותן קבע.
אם עד עתה הייתי מסתפק בזה אם לכתוב כל מה שעולה על רוחי בעת הכתיבה, ז”א לגלות את כל מצפוני ליבי, אף הצד החלש או ההרגשות הנפש היותר קטנטנים ואפשר גרועים, “והראה לכהן את הנגע”.
ואף לאחר התוכחת מגולה, מ”מ לא לקחתי לקח על להבא באותו שכן עלי להתנהג,
לגלות את מצפוני ליבי, קירות הבית, כי באמת בדברים קשים שבמכתב הקודם הרגשתי הרגעת הנפש, איזה טהרת הבית.
וממילא שהלכתי בשיטה זו לא סקרתי אף סקירה אחת כל פני המכתב, רק מה שעלה על ליבי בעת באה לידי ביטוי במכתב.
ואינני יודע בכלל מה שכתבתי באיזה מכתב. והנה היגעני המכתב התשובה והנה חיל ורעדה אחזתני. בוודאי כבר הרגזתי את כ”ק שליט”ה די במכתבי עד כה, עד שמצא לו ביטוי זה: ” נלאתי כבר מקרוא את מכתביך סרי טעם ואת דבריך נעדרי איש ואנושיות. ובעת שקראתי את הגלויה הנ”ל עלה בראשינו הלוואי ואוכל לעמוד בניסיון ולא אתרגז עליך”.
באמת נבהלתי מאוד מיראה הגדולה שבליבי מעודי ועד היום שלא לגרום ח”ו דאגה ח”ו ממצבי לכ”ק מורי ורבי
שליט”א ואף כי להרגיז אותו חלילה בדבר מה.
ושומע אנכי את קול המספק שהורינו אז, שצריך כל איש לשקול בכף המאזניים כל רעיון בטרם שתוציא מפיך,
אם שתיקה יפה לחכמים קו”ח, ולא זו הדרך ורק צריכין לחשוב כל דבר טרם ישמע וזאת היא בודאי טענת השכל בכבודו ובעצמו.
