במאמר קודם, אודות תפירת התיק בתיק חסן-סגיס, נכתב ניתוח כללי לגבי תפירת תיקים. עם התקדמות משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגלות עוד ועוד עדויות לגבי מנגנון תפירת התיקים במשפטו של ראש הממשלה. הדברים היגיעו לידי כך שצוות השופטים המנוסים היושבים בדין פנו לתובעים והזהירו אותם, עוד הרבה לפני סיום עדויות התביעה, שלפחות לגבי האישום החמור ביותר, השוחד, כבר עכשיו השופטים סבורים שאין בחומר שהובא לפניהם ראיות מרשיעות. במאמר זה אנסה לנתח את התופעה המפחידה של תפירת התיקים לנתניהו שמשמעותה התנקשות חמורה בדמוקרטיה הישראלית, בעיקר תוך התמקדות בסעיף החמור ביותר, סעיף השוחד.
חומרת הפשעים שנעשו על ידי ראשי מערכת התביעה היא ברף הגבוה ביותר, עקב הפגיעה האיומה במשטר הדמוקרטי הישראלי.
מטרתו של הרוצח יגאל עמיר הייתה לסלק את יצחק רבין מראשות הממשלה בישראל, ולסכל את מדיניותו. מטרתם של תופרי התיקים לנתניהו הייתה לסלק את ראש הממשלה בנימין נתניהו מראשות הממשלה בישראל ולסכל את מדיניותו.
שורש האלימות הליגלית נגד ניבחרי ציבור בכלל וראשי ממשלה בפרט, מתחיל עוד בתקופת אהרון ברק. רוב האנשים שכחו, אבל יצחק רבין ז”ל סוכל פעמיים כראש ממשלה. הפעם הראשונה בה סוכלה כהונתו כראש ממשלה הייתה כאשר היועץ המשפטי לממשלה, צעיר מבריק וחסר כל ניסיון פלילי בשם אהרון ברק התעקש להעמידו לדין על 2000 דולר שנשארו בחשבון בארה”ב בניהולה של רעייתו לאה רבין. בסיפרה ” כל הזמן אישתו” מספרת לאה רבין שהיא פשוט הייתה עסוקה מדי לפני שעזבה את ארה”ב וחזרה לישראל ולכן הזניחה את סגירת החשבון. היועץ המשפטי ברק לא הסכים לוותר על העמדת יצחק רבין לדין, אלא לאחר שזה התפטר מתפקידו וויתר גם על מועמדותו לתפקיד ראש הממשלה הבא. רבין שהבין שהוא לא יוכל להיבחר לראשות הממשלה הבאה כאשר איום של משפט פלילי מרחף מעל ראשו נאלץ לעזוב את תפקידו. בכך גרם אהרון ברק פגיעה קשה בשילטון הדמוקרטי הישראלי ללא שום הכרח. פגיעה כזו סבירה רק אם נראה שראש הממשלה אשם בעבירה חמורה ולא בזוטות שבדרך כלל מסתיימות בתשלום כופר. בניגוד ליחס לרבין, שר החוץ אבא אבן, שהחזיק סכום גדול הרבה יותר בחו”ל כלל לא הועמד לדין, כך גם היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין ושר הביטחון אהוד ברק שכלל לא הועמדו לדין על העסקת עובדים זרים בביתם בטענה שנשותיהן הן האחראיות לכך, כך גם אהרון ברק עצמו שהיה נגוע בנפוטיזם עמוק, דרש למנות את אשתו לשופטת בזמן שהיה שופט בבית המשפט העליון ובניו התמחו בעליון אצל חבריו , כך גם שופטי העליון הפועלים היום בניגודי עניינים כפי שנחשף בתחקירי העיתונאי קלמן ליבסקינד, כך הפרקליטה הבכירה, האחראית על אכיפה כלכלית, ליאת בן ארי, שכמו וינשטיין וברק, ובניגוד לרבין, לא הייתה אחראית כלל לפיצול ביתה בראש העין לשתי דירות כדי להרויח יותר בהשכרה כיוון שלא עסקה בפיצול ובן זוגה הוא האחראי היחיד לפיצול וכו’ וכו’.
לחומרה היתרה שבה הכנסת מתייחסת לסיכול ראש ממשלה שלא דרך הצבעה בכנסת ניתן לראות ב”חוק יגאל עמיר” שחוקקה הכנסת, שהוא חוק פרסונלי ורטרואקטיבי המונע את שיחרורו של הרוצח יגאל עמיר עד ליום מותו בכלא. אם נשווה בין שני רוצחים על רקע פוליטי, יגאל עמיר ויונה אברושמי שרצח את אמיל גירנצווייג, צעיר שהפגין עם אנשי שלום עכשיו ובנוסף לכך פצע עוד שמונה מהמפגינים נראה שהמחוקק הישראלי מתייחס לסיכול ראש ממשלה כעבירה חמורה ביותר, שהעונש עליה יכול להגיע לעונש על רצח. הרוצח אברושמי שוחרר אחרי כ30 שנה בכלא, עמיר לא ישוחרר גם אחרי 60 שנה!
העמדה לדין של ראש ממשלה תביא כמעט בוודאות להתפטרותו או הדחתו מתפקידו ופגיעה אנושה בדמוקרטיה, לפיכך על הפרקליטות להעמיד לדין ראש ממשלה, או מועמד לראשות ממשלה, רק כאשר היא משוכנעת שאין שום מוצא אחר. אמנם הכנסת חקקה חוק שמאפשר לראש ממשלה לכהן גם תחת כתב אישום ומשפט מתנהל אבל זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
יגאל עמיר היה אדם צעיר שפעל כמעט לבדו, תופרי התיקים לנתניהו היו קבוצה גדולה של קציני משטרה ופרקליטים בכירים ומנוסים. אציין כמה מהם:
ראש אגף חקירות מני יצחקי שהואשם בעבר בהקמת מאגר מידעים פליליים על נבחרי ציבור ומככב גם בתפירת התיק למפכ”ל המיועד תא”ל גל הירש.
רוני ריטמן, ראש יחידת להב 433,היחידה החוקרת בתיקי נתניהו, שטען שנתניהו העליל עליו התנהגות מינית פסולה, אבל המשיך לעמוד בראש החקירות נגדו
המפכ”ל רוני אלשייך, שלטענתו קרא כל מילה בחקירות נתניהו, ולכן גם הוא אחראי באופן אישי לשיטות הבזויות המתועבות והפסולות בהן השתמשו בחקירה. אלשייך גם גיבה את ריטמן בטענותיו הפסולות כלפי הקצינה צ’ ונתניהו, ולמרות זאת לא פסל אותו לעמוד בראש חקירת נתניהו…
עורכת דין ליאת בן ארי שווקי פרקליטת מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה לשעבר והמשנה לפרקליט המדינה לאכיפה כלכלית בהווה.
יהודית תירוש גרוס, מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה.
פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן שבוודאי היה מודע היטב לכל הכשלים בבניית התיקים התפורים.
היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט, שהוקלט כמי שמוחזק בגרונו על ידי פרקליט המדינה.
חומרת המעשים של ראשי מערכת המשטרה והתביעה הישראלית ניתנת להדגמה אם משווים, למשל, בין מעשיו של קצין המשטרה מלכה, שהודה בחברות “בכנופיית שילטון החוק”, לסחטן פלילי רגיל.
“כנופיית שילטון החוק “, כללה לכאורה את ערן מלכה, קצין חקירות כריזמטי ביחידת העילית של המשטרה להב 433, עורך דין מתוקשר, רונאל פישר, ושותפתו, עורכת הדין רות דוד, לשעבר פרקליטת מחוז תל אביב, תפקיד בכיר ביותר בפרקליטות המדינה. הכנופייה סחטה באיומים אזרחים תמימים, כמו למשל חושף השחיתויות האמיץ מנמל אשדוד, אלון חסן, שלא נבהל מהסחטנים המסוכנים ובאומץ אזרחי נדיר חשף אותם, מה שאולי עלה לו בכתב אישום מופרך, עקב כך שהמשטרה והפרקליטות שערוותם נחשפה הם גופים נקמניים לאין שיעור.
כאשר קצין משטרה ביחידת עילית שותף בכנופייה שסוחטת אזרחים הקשורים לחקירות אותן הוא מנהל, הפגיעה במשטרה ובחברה היא נוראה וחמורה בהרבה מנזקו של סחטן פלילי רגיל. בהתאמה לכך, כאשר ראשי המערכת המשטרתית משפטית מתגייסים להפלת ראש ממשלה על ידי תפירת תיק פלילי, חומרת מעשיהם היא ברף הגבוה ביותר האפשרי.
תפירת תיקים
בספרו החשוב של פרופסור בועז סנג’רו מובאות שלל סיבות להרשעות שווא, החשובה מכל , לעניות דעתי, היא “הינעלות” של החוקרים והתובעים על נאשם מסויים תוך הפניית כל המאמצים להוכחת אשמתו ללא סיבה מוצדקת. הכוח העצום של מערכת החקירה והתביעה כשהוא מופעל במלוא העוצמה לכיוון לא נכון יכול לגרום נזקים אדירים. הסיבות לתופעה זו מגוונות, אך התוצאה יכולה להביא למה שמכונה “תפירת” תיק.
תפירת תיקים על ידי המשטרה והפרקליטות היא תופעה שצריכה להדאיג כל אזרח בישראל. חלק גדול מהציבור מרגיש שמעבר לסכנה לכל אזרח, תפירת התיקים מאיימת בצורה משמעותית גם על הדמוקרטיה הישראלית.
תיק תפור הוא תיק שכלל לא היה אמור להיות מוגש לבית המשפט, מסיבות שונות:
א. העמדה לדין למרות ראיות חלשות שלא מאפשרות הרשעה בסבירות גבוהה, הרבה פעמים תוך פירוש לרעה של מעשים או מחדלים או אמירות של נאשמים, תוך התעלמות מאפשרויות אחרות. וכך כותב השופט עדן בפסק הדין החשוב בתיק חסן וסגיס:
“לאורך טיעוני ב”כ המאשימה, עולות טענות המבקשות לייחס לפעולה מסוימת היבט שלילי, כאשר אל מול טענות אלו, ניתן לייחס לאותה פעולה גם היבט חיובי, מובן והגיוני, ולטובת הנמל והפעילות במסגרתו. מהראיות עולה כי המסקנה החיובית גוברת, שוב ושוב”.
ב. העמדה לדין תוך התעלמות מראיות ועדים מזכים, לפעמים תוך הסתרה מכוונת שלהם. כך למשל במשפט ראש הממשלה נתניהו כבר עכשיו ברור שהתביעה התעלמה או הסתירה ראיות בהיקף עצום מהטלפונים והמחשבים של עד התביעה ישועה. לנוכח חשיבות משפט זה, היקף החשיפה שלו, מספר הפרקליטים שעסקו בו, בכירותם של העוסקים במלאכה במשטרה ובפרקליטות, צוות האיפכא מסתברא ומעורבותם הישירה של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, קשה מאוד להבין את ליקוי המאורות הזה, ובמיוחד כאשר העיוורון או הרשע הוביל לפגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית.
ג. העמדה לדין למרות שלא נהוג להגיש אישום במקרים דומים, וללא אזהרה מפורשת על שינוי מדיניות אכיפה- אכיפה בררנית. גם פה דוגמא יפה היא משפט נתניהו שבו מואשם ראש הממשלה לשעבר בשוחד שקיבל בדמות “היענות חריגה” לפניות אנשיו לאתר החדשות וואלה, האשמה שאין לה תקדים בישראל ובעולם כולו, למרות שיחסים של תן וקח בין השילטון לעיתונות קיימים בישראל וכל העולם כבר שנים רבות.
ד. העמדה לדין בכדי לפגוע באנשים שנתפסים ככאלו שמסכנים את המערכת במטרה לסכל את מינויים. חמור במיוחד סיכול מועמדים לתפקידי שרים או מפכ”ל של גיבורי ישראל תת אלוף גל הירש, תת אלוף והשר אביגדור קהלני, רב אלוף והשר רפאל איתן, או של מועמדים ראויים אחרים מאנשי הימין כדוגמת השר והנשיא ראובן ריבלין, עורך הדין המפורסם והשר יעקב נאמן וכו’. במקרים רבים התיקים היו חלשים ותפורים גם משאר הסיבות שלמעלה, אבל גם אילו היו קצת יותר חזקים, השארתם במגירות והוצאתם ברגע שבו המערכת מחליטה שאדם מסויים מסכן אותה, מכניסה אותם, לעניות דעתי, לקטגוריה של תיק תפור.
בתיקים התפורים, עוד יותר מאשר בתיקים רגילים, לעיתים קרובות ישנו מאמץ גדול לעבות את הראיות החלשות על ידי עדי מדינה שקרנים המקבלים שכר תמורת הפללה, מדובבים המקבלים שכר תמורת הפללה, לחץ פסול על עדים ונאשמים שמיועד לגרום באופן שיטתי להבניית זיכרון כוזב אצל העדים והנאשמים, חדירה למחשבים ולטלפונים שלא כדין, האזנות סתר אסורות וכו׳. שיטה נוספת היא ניפוח כתבי האישום בתקווה שמתוך עשרות או מאות אישומים תמיד ימצא דבר מה שיתקבל על דעת השופטים, או שריבוי האישומים יגרום לנאשמים להגיע לעיסקת טיעון תוך הודייה בחלק קטן מהאישומים, במקום להיגרר למשפט שיכול להמשך שנים רבות ועלותו לנאשמים גבוהה מאוד.
התופעה המוזרה והחמורה בתיקים התפורים היא שקבוצה גדולה של תובעים וחוקרים מסמנים אנשים כפושעים, ללא הצדקה אמיתית, ואז מגיעים לתמימות דעים לגבי סדרה שלמה של סיפורים שהם מספרים לעצמם ולבית המשפט ללא ראיות לתקפותם מעבר לספק סביר, כפי שנדרש בדין הפלילי. כאשר סימון המטרה הזה מתנהל כנגד אנשים ש”מסכנים” את המערכת או כנגד אישים פוליטיים שאינם אהודים במערכת המשפט, ניתן להבין זאת, גם אם לא להסכים לתופעה מסוכנת זו. במקרים אחרים הסיבה ל”הינעלות” אינה ברורה כלל, והיא תופעה מרתקת ברמה הפסיכולוגית.
במאמר זה אנסה לחפש אשמים בתפירת האישום בשוחד נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.
כידוע, עשרים ושלושה פרקליטים בכירים דנו בכתב האישום נגד ראש הממשלה, מתוכם רק אחד, המשנה ליועץ המשפטי, רז ניזרי, התנגד לסעיף השוחד, האישום החמור ביותר בכתב האישום, שבלעדיו היועץ מנדבליט הצהיר שלא היה כתב אישום כלל.
האישום בשוחד
בכתב האישום נטען בתחילה שהשוחד שקיבל ראש הממשלה הוא סיקור אוהד באתר וואלה שהשליטה בו הייתה בידי איש העסקים שאול אלוביץ’. לאחר שהוברר שהסיקור בוואלה היה תמיד עויין לנתניהו הומר ה”סיקור האוהד” ב”הטיית סיקור”, כלומר המרת סיקור עויין מאוד לסיקור עויין. התביעה לא טרחה לפרט את המקרים בהם ניתן השוחד, לטענתה, אך בית המשפט דרש מהתביעה לפרט את המקרים בהם הייתה הטיית סיקור וכתב האישום תוקן ופירט 315 מקרים בהם הייתה לכאורה הטיית סיקור. פרוייקט 315 שבדק לעומק כל אחד מהאירועים מצא שלכל היותר ישנם כ5 אירועים בהם ניתן היה לומר שיתכן שהייתה הטיית סיקור, בהשוואה לסיקור באתרי חדשות אחרים. מדובר בשברירי אחוזים זניחים בהשוואה לשפע הסיקור העויין מאוד באתר וואלה.
לפי כתב האישום, האתנן שקיבל ה”משחד”, איש העסקים אלוביץ’ הוא זירוז הליכים ומתן אישורים בעלי משמעות כספית גדולה מאוד עבור חברת בזק שנשלטה על ידי שאול אלוביץ’ ושלטה גם באתר וואלה.
עוד לפני תחילת המשפט, מומחה ידוע בתחום הרגולציה של חברות התקשורת, קצין המשטרה לשעבר אבי וייס שידוע כמי שעוקב במשך שנים רבות אחרי הרגולציה של חברות התקשורת ומשרד התקשורת ומפרסם את ממצאיו ברשת, בדק לעומק את טענות התביעה בקשר לאתנן שכביכול ניתן לבזק ואלוביץ’ ומצא שמדובר בטענות מופרכות לחלוטין. לפי הסבריו המלומדים במשרד התקשורת שלטה קבוצה של מתנגדים לבזק, הקשורים בעבר או בעתיד לחברות מתחרות, שעיכבו באופן לא חוקי את מתן האישורים הרגולטוריים לחברת בזק. לפי חוות דעתו, כל מה שנעשה היה באופן כשר וחוקי למהדרין. אך הסבריו הארכניים, המלומדים, המתועדים והמנומקים נפלו על אוזניים ערלות של השוטרים והתובעים.
העדות המרכזית בנוגע לשוחד שלכאורה נתניהו קיבל
מיד עם תחילת המשפט הסתבר שהתביעה העלימה ראיות בהיקף עצום שמקורן בטלפון של עד התביעה אילן ישועה, מנכ”ל אתר וואלה. עדותו של ישועה, עד התביעה המרכזי בנוגע לשוחד שקיבל נתניהו, ששלט באופן מלא בתכנים של אתר וואלה, הייתה רצופה שקרים עד כדי כך שאחד השופטים אמר לו בלעג, תן לנו סימן מתי אתה דובר אמת ומתי אתה משקר…במהלך עדותו הוברר שבניגוד לשנאתו העזה לנתניהו, ישועה היה נלהב לתת סיקור אוהד דווקא לפוליטיקאים מתחרים כמו הרצוג. התברר שהיו לו גם אינטרסים משמעותיים משלו שיכלו להשפיע על סיקור שרי תקשורת ומשפחת נתניהו, למשל העובדה שעם אישור מכירת יד 2 הוא קיבל בונוס של כ15 מיליון שקלים. גם מחקירות יתר אנשי וואלה הסתבר שכמעט כל האנשים המרכזיים בוואלה, להוציא תקופה קצרה ינון מגל, היו עוינים מאוד לנתניהו ולליכוד.
העדויות המרכזיות בנוגע לאתנן שכביכול קיבל אלוביץ’
שני העדים המרכזיים היו שני עדי מדינה, יועץ תקשורת של משפחת נתניהו, אלי חפץ, ומנכ”ל משרד התקשורת שלמה פילבר. בחקירה הנגדית הוברר שעדותם הראשונית הייתה לטובת נתניהו והם שינו את עדותם אחרי לחצים קשים ופסולים, כולל מעצרי שווא, השפלות, איומים על הפרנסה, על שלימות המשפחה, האזנות לא חוקיות, תרגילי חקירה פסולים כמו הפגשה “מקרית” עם מקורבת שנחקרה למרות שאינה קשורה לעניין, מניעת שינה, מניעת טיפול רפואי, הכנסת נחקרים לתאים מלאים בפישפשים, מניעת תזונה הולמת, וכו’. גם נאשמים ועדים אחרים קיבלו יחס דומה, כולל מעצרי שווא של קרובי משפחה בהם נשים, ילדים, אימהות זקנות וכו’. נעשה שימוש בחילוט רכוש באופן משפיל כולל הורדת תכשיטים ושעונים כביכול לצורך החילוט, ניסיונות לגרום להחלפת עורכי דין של נאשמים, הדלפות מגמתיות חוזרות ונשנות מחדרי החקירה ועוד מעשים רבים שמקומם הטבעי הוא בשטאזי המזרח גרמני ולא במערכת חקירה ותביעה של מדינה דמוקרטית.
אחרי שימוש ממושך וברוטלי באמצעים כאלו נלקחו גרסאות חדשות מעדי המדינה המעונים והמאויימים. לפי דברי פסיכיאטרית מומחית לעניין, ד”ר טלי וישנה, כפי הנראה נבנה להם זיכרון כוזב, אך, ברשלנותם הרבה לא בדקו המענים ושולחיהם הפרקליטים את ה”עדויות ” החדשות לעומק, ובחקירה הנגדית הסתבר שאינן מתיישבות עם הממצאים הפורנזיים כמו איכוני טלפונים והן מבוססות על שקרים שהושתלו להם על ידי החוקרים.
מידע שהיה ידוע לכל 23 הפרקליטים והיה אמור להכריע את הכף נגד הגשת כתב אישום כנגד ראש ממשלה מכהן.
הטענה שהטיית סיקור תקשורתי מהווה שוחד היא טענה תקדימית בישראל ובעולם. יחסי תן וקח בין כלי תיקשורת לגופים ואישים ממשלתיים ופוליטיים קיימים תמיד ומעולם לא ניטען שמדובר ביחסי שוחד. כך הפרקליטות עצמה, לדוגמא, נוהגת להדליף פרטים פוגעניים מתוך החקירות לכתבים המקורבים אליה על מנת לפגוע בתדמית הנאשמים ואותם כתבים מקבלים אתנן משמעותי על ידי פירסום ידיעות בלעדיות. השוחד פה הוא הטיית דעת הקהל כנגד הנאשמים שנתפסים על ידי הפרקליטות כיריבים, האתנן הוא קבלת מידע בלעדי ופירסומו בתקשורת, מקור פרנסתו של עיתונאי. כל הדלפה כזו היא כמובן עבירה פלילית שדינה שלוש שנות מאסר, אבל את אבירי שילטון החוק זה לא מעניין במיוחד…כך גם עד התביעה השקרן, אילן ישועה, שהוא בעצם עד מדינה בתחפושת, מציע ליריבו הפוליטי של נתניהו, הרצוג, שיפנה אליו בכל עת אם הוא זקוק לסיקור אוהד. כך גם פוליטיקאים שקידמו את הצעת החוק שנועדה לפגוע בעיתון ישראל היום זכו לסיקור אוהד בעיתון המתחרה ידיעות אחרונות, והדוגמאות לתן וקח בין כלי התקשורת לפוליטיקאים וגופים ממשלתיים רבי עוצמה הן אינסופיות.
דוגמאות קיצוניות מאוד הם העיתונים ה”מפלגתיים” כמו דבר, על המשמר, הצופה, יתד נאמן המודיע וכו’. כך לדוגמא, העיתון דבר שהיה שנים רבות מהעיתונים הגדולים במדינה היה ידוע כשופר נאמן של מפלגת העבודה ששלטה במדינה שנים רבות. הבעלים של דבר הייתה הסתדרות העובדים שנשלטה בידי מפלגת העבודה. הסתדרות העובדים שלטה בנכסים וחברות רבות והשרים וראשי הממשלה באותן עשרות שנים של שילטון מפלגת העבודה קיבלו אלפי החלטות שהייתה להם נגיעה לאותם נכסים וחברות. למרות זאת, מעולם לא ניטען שראשי הממשלות והשרים שקיבלו סיקור אוהד מאוד בעיתון דבר ומצד שני קיבלו החלטות רבות שהיטיבו עם חברות ומפעלים של ההסתדרות נגועים בשוחד.
שינוי מדיניות של רשויות החוק לגבי יחסי התן וקח בין גופים ממשלתיים או פוליטיקאים לגופי התקשורת היה אמור להיות מלווה באזהרה מוקדמת, פומבית ומתוקשרת על שינוי המדיניות. האשמת ראש ממשלה באופן תקדימי בישראל ואולי בעולם הדמוקרטי בכלל בשוחד עקב שינוי מדיניות של התביעה, ללא אזהרה מוקדמת, משמעותה התנקשות בשלטון הדמוקרטי הישראלי. המשטר הדמוקרטי מכיר דרך אחת לסילוק ראש ממשלה מתפקידו: הצבעה בפרלמנט. כל סילוק באופן אחר הוא הפגיעה החמורה ביותר האפשרית במשטר הדמוקרטי, ויעשה רק במקרים קיצוניים מאוד דוגמת מחלה חמורה שלא מאפשרת לראש הממשלה תפקוד נאות, התמוטטות נפשית, ביצוע פשעים חמורים מאוד וכו’. זו הסיבה שבמדינות רבות ראש הממשלה או הנשיא מוגן מתביעות משפטיות במשך תקופת כהונתו, למעט פשעים חמורים ביותר. זוהי גם הסיבה שהכנסת חוקקה חוק פרסונלי ורטרואקטיבי המונע את את שיחרורו של הרוצח המתועב עמיר, עד למותו בכלא. שימוש לא ראוי בכוח העצום הנמצא בידי המשטרה והפרקליטות כנגד ראש ממשלה מכהן היא התנקשות חמורה מאין כמוה בשילטון הדמוקרטי הישראלי וכל 23 הפרקליטים אמורים היו לדעת זאת. גם בדברי ההסבר לחוק המונע הדחת ראש ממשלה הנאשם בפלילים עד גזר דין חלוט הסביר טומי לפיד, אביו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שהחוק נועד בדיוק למטרה של שמירה על ראש הממשלה מפני העמדת ראש ממשלה לדין, באופן לא אחראי או ממש זדוני, על ידי מערכת התביעה. החשש שהביע לפיד האב אכן התממש באופן אירוני בתמיכה נלהבת של בנו, אבל התרופה שחוקק האב הובררה כתרופה חלשה מדי. עצם ההעמדה לדין של ראש ממשלה בתיק תפור היא הנחתת מכה אנושה על הדמוקרטיה. פשעים כאלו ראויים לענישה מחמירה מאוד.
הפושעים: קבוצת יודעי הסוד
ניתן להניח שהמידע על העוולות שבוצעו במהלך החקירות, הלחצים הפסולים, היעדר מתן אישור לחקירה מהיועץ המשפטי, מעצרי השווא, ההאזנות הפסולות, ניסיונות השיכנוע להחלפת עורך דין וכו’ היה ידוע רק לחוקרי המשטרה ורשות ניירות ערך ולחלק מהשוטרים והפרקליטים שליוו את החקירה מקרוב. בנוסף לאלו, סביר להניח שגם בכירים ביותר כמו ראש אגף חקירות יצחקי, המפכ”ל אלשייך, פרקליט המדינה שי ניצן והיועץ המשפטי מנדבליט ידעו היטב על העוולות החמורות בחקירה.
מאידך, סביר להניח שחלק מאותם 23 פרקליטים בכירים שהחליטו להעמיד לדין את ראש הממשלה באשמת שוחד לא ידעו על הרפש והזוהמה שדבקו בחקירות ופסלו אותן מכל וכל, ולכן הצבעתם בעד העמדה לדין לא כללה בהכרח הסכמה לשיטות פסולות אלו אלא רק התייחסות לתוצאות התפורות שהוצגו בפניהם. למרות זאת, כאמור לעיל, לפחות בעניין השוחד קשה להבין את ליקוי המאורות שהם לקו בו בהחלטתם להעמיד לדין ראש ממשלה באישום תקדימי ללא אזהרה ברורה על שינוי מדיניות התביעה בעניין זה.
ברור שאלו שכן ידעו על השיטות המגונות והפסולות האלו צריכים לעמוד לדין ולהיענש בחומרה על העברה החמורה ביותר בספר החוקים הישראלי, התנקשות מכוונת בלב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית.
