תיק חסן-סגיס: כנופיית שלטון החוק כנגד חושף השחיתות

תאור מפורט של תיק תפור

תמצית

בתיק חסן-סגיס נטען לקנוניה בין אלון חסן יו”ר וועד עובדים בנמל אשדוד, מנכ”ל הנמל יהושע סגיס ודוד חסן, עובד בחברת דנה בארבע פרשיות שונות, ועיקרה אילוץ של חברות שמקבלות שירותים בנמל לקבל שרותים מחברת דנה. בנוסף, הואשמו המנכ”ל ואלון חסן בקנוניה נוספת בנוגע לאספקת חומר ניקוי לנמל, ודוד חסן בעברות נוספות הקשורות עם כנופיה שעסקה בגניבת דלק בלב ים. מספר העבירות שהואשמו בהם הנאשמים מגיע למאות עבירות, ובכולם הצליחו הסנגורים אשר אוחיון, חן הולנדר, ישראל לוליק אסל, ניל סיימון ואליסף יפרח, להשיג  זיכוי מוחלט לכל הנאשמים בבית הדין המחוזי. הפרקליטות, במקום לעשות בדק בית וניקוי אורוות, טענה שהשופט “הזוי ולעומתי”, עירערה לבית המשפט העליון והצליחה להשיג הרשעה של אלון חסן בשתי האשמות (מתוך עשרות או מאות) בעבירה המעורפלת של מרמה והפרת אימונים. אחרי מתן גזר הדין הפרקליטות עירערה שוב לעליון והצליחה להאריך את עבודות השירות שנגזרו על אלון חסן במספר חודשים נוספים.

כפי שניתן לקרוא בספרו של פרופסור בועז סנג’רו ” הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות”, הרשעות חפים מפשע אינן מאורע נדיר במערכת המשפט המודרנית. נתונים שמובאים מפרוייקט החפות האמריקאי-בעיקר על סמך בדיקות דנ”א של אנשים שהורשעו בעבירות חמורות, מעידים על תמונה מבהילה מאוד: מחקר אחד טוען ל5-6 אחוזים של הרשעות שווא, מחקר אחר טוען ל15-18 אחוזים של הרשעות שווא. ההנחה שלי שבישראל המצב גרוע הרבה יותר, בעיקר עקב כך שבשיטה האמריקאית די בספק שמתעורר במושבע אחד משנים עשר בכדי למנוע הרשעה, לעומת זאת, בישראל, אפילו שופט אחד משלושה לא יכול למנוע הרשעה. הספר מונה סיבות חשובות להרשעות שווא כמו הסתמכות יתרה על הודאות שווא באשמה שהוצאו מנאשמים בתחבולות שונות או בעינויים, הסתמכות יתרה על ראיות נסיבתיות חלשות ועל מומחים לראיות מפוקפקות, שימוש מוטעה בשיטות פורנזיות מתקדמות, שימוש נרחב מאוד בעסקות טיעון והעדר פתיחות לספק סביר שמסביר בצורה שונה את העובדות.

סיבה נוספת שלעניות דעתי תורמת רבות להרשעות השווא, אך משום מה לא מוזכרת כלל בספר חשוב זה היא התופעה השכיחה יותר ויותר אצלנו של שימוש נרחב בעדי מדינה המקבלים שכר עצום עבור עדותם: לעיתים קרובות, למרות שהם עומדים במרכז הפשעים שבוצעו, הם אינם עומדים כלל לדין. 

בספר מוזכרת סיבה שכיחה נוספת להרשעות שווא, לדעתי החשובה ביותר: “הינעלות” של החוקרים והתובעים על נאשם מסויים תוך הפניית כל המאמצים להוכחת אשמתו ללא סיבה מוצדקת. הכוח העצום של מערכת החקירה והתביעה כשהוא מופעל במלוא העוצמה לכיוון לא נכון יכול לגרום נזקים אדירים. הסיבות לתופעה זו מגוונות, אך התוצאה יכולה להביא למה שמכונה “תפירת” תיק.

תפירת תיקים על ידי המשטרה והפרקליטות היא תופעה שצריכה להדאיג כל אזרח בישראל. חלק גדול מהציבור מרגיש שמעבר לסכנה לכל אזרח, תפירת התיקים מאיימת בצורה משמעותית גם על הדמוקרטיה הישראלית.

תיק תפור הוא תיק שכלל לא היה אמור להיות מוגש לבית המשפט, מסיבות שונות:

א. העמדה לדין למרות ראיות חלשות שלא מאפשרות הרשעה בסבירות גבוהה, הרבה פעמים תוך פירוש לרעה של מעשים או מחדלים או אמירות של נאשמים, תוך התעלמות מאפשרויות אחרות. וכך כותב השופט עדן בפסק הדין החשוב בתיק חסן סגיס:

“לאורך טיעוני ב”כ המאשימה, עולות טענות המבקשות לייחס לפעולה מסוימת היבט שלילי, כאשר אל מול טענות אלו, ניתן לייחס לאותה פעולה גם היבט חיובי, מובן והגיוני, ולטובת הנמל והפעילות במסגרתו. מהראיות עולה כי המסקנה החיובית גוברת, שוב ושוב.”

ב. העמדה לדין תוך התעלמות מראיות ועדים מזכים, לפעמים תוך הסתרה מכוונת שלהם. כך למשל במשפט ראש הממשלה נתניהו כבר עכשיו ברור שהתביעה התעלמה או הסתירה ראיות בהיקף עצום מהטלפונים והמחשבים של עד התביעה ישועה. לנוכח חשיבות משפט זה, היקף החשיפה שלו, מספר הפרקליטים שעסקו בו, בכירותם של העוסקים במלאכה במשטרה ובפרקליטות, צוות האיפכא מסתברא ומעורבותם הישירה של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, קשה מאוד להבין את ליקוי המאורות הזה, ובמיוחד כאשר העיוורון או הרשע הוביל לפגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית. למרבה הצער הסיכוי שתהיה הפקת לקחים בפרקליטות נראה אפסי.

ג. העמדה לדין למרות שלא נהוג להגיש אישום במקרים דומים, וללא אזהרה מפורשת על שינוי מדיניות אכיפה- אכיפה בררנית. גם פה דוגמא יפה היא משפט נתניהו שבו מואשם ראש הממשלה לשעבר בשוחד שקיבל בדמות “היענות חריגה” לפניות אנשיו לאתר החדשות וואלה, האשמה שאין לה תקדים בישראל ובעולם כולו, למרות שיחסים של תן וקח בין השילטון לעיתונות קיימים בישראל וכל העולם כבר שנים רבות.

ד. העמדה לדין בכדי לפגוע באנשים שנתפסים ככאלו שמסכנים את המערכת או לסכל את מינויים. כך לכאורה נשלפו תיקים נגד מועמדים לכהן כשר משפטים שלא נראו למערכת דוגמת הנשיא ריבלין, עורך הדין המפורסם והשר יעקב נאמן והשר חיים רמון, או סוכל מינויים של מועמדים לתפקידים בכירים כמו תת אלוף גל הירש, תת אלוף והשר אביגדור קהלני, רב אלוף והשר רפאל איתן וכו’. במקרים רבים התיקים היו חלשים ותפורים גם משאר הסיבות שלמעלה, אבל גם אילו היו קצת יותר חזקים, השארתם במגירות והוצאתם ברגע שבו המערכת מחליטה שאדם מסויים מסכן אותה, מכניסה אותם, לעניות דעתי, לקטגוריה של תיק תפור.

בתיקים התפורים, עוד יותר מאשר בתיקים רגילים, לעיתים קרובות ישנו מאמץ גדול לעבות את הראיות החלשות על ידי עדי מדינה שקרנים המקבלים שכר תמורת הפללה, מדובבים המקבלים שכר תמורת הפללה, לחץ פסול על עדים ונאשמים, חדירה למחשבים ולטלפונים שלא כדין, האזנות סתר אסורות וכו׳. שיטה נוספת היא ניפוח כתבי האישום בתקווה שמתוך עשרות או מאות אישומים תמיד ימצא דבר מה שיתקבל על דעת השופטים, או שריבוי האישומים יגרום לנאשמים להגיע לעיסקת טיעון תוך הודייה בחלק קטן מהאישומים, במקום להיגרר למשפט שיכול להמשך שנים רבות ועלותו לנאשמים גבוהה מאוד.

התופעה המוזרה והחמורה בתיקים התפורים היא שקבוצה גדולה של תובעים וחוקרים מסמנים אנשים כפושעים, ללא הצדקה אמיתית, ואז מגיעים לתמימות דעים לגבי סדרה שלמה של סיפורים שהם מספרים לעצמם ולבית המשפט ללא ראיות לתקפותם מעבר לספק סביר, כפי שנדרש בדין הפלילי. כאשר סימון המטרה הזה מתנהל כנגד אנשים שמסכנים את המערכת או כנגד אישים פוליטיים שאינם אהודים במערכת המשפט, ניתן להבין זאת, גם אם לא להסכים לתופעה מסוכנת זו. במקרים אחרים הסיבה ל”הינעלות” אינה ברורה כלל, והיא תופעה מרתקת ברמה הפסיכולוגית.

עיון בתפירת התיקים כלפי אלון ודוד חסן ויהושע סגיס יכול ללמד על תהליך מסוכן זה.

בחרתי בתיק זה מכיוון שביסודו אינו פוליטי, וניתן ללמוד ממנו על חלק משמעותי מפגמי מערכת החקירה והמשפט שלנו. סדרת מאמרים ראשונה באתר “משפט” תתאר בהרחבה את עיוותי תיק משמעותי זה.

תיאור מקוצר מאוד של התיק

תחילתו של התיק קשורה במאבקי כוח בנמל אשדוד, במאבק בין חברות הנותנות שירותים בנמל אשדוד ובכנופייה מהמסוכנות ביותר למערכת המשפט והאכיפה בישראל, המכונה פה “כנופיית שלטון החוק”, שכללה לכאורה את ערן מלכה, קצין חקירות כריזמטי ביחידת העילית של המשטרה להב 433, עורך דין מתוקשר, רונאל פישר, ושותפתו, עורכת הדין רות דוד, לשעבר פרקליטת מחוז המרכז, תפקיד בכיר ביותר בפרקליטות המדינה.

לפי עדותו, הקצין מלכה היה מדליף פרטים מחקירות להב 433 לפישר וזה היה לכאורה סוחט כספים מהנחקרים תוך הבטחה לסגירת התיק או סיוע יעיל אחר על ידי קשריו במשטרה. מלכה היה אחראי גם על חקירתו של אלון חסן, מנהיג עובדים בנמל אשדוד וראש ועד. בהתאם לשיטה המקובלת על הכנופייה, פישר ניסה לכאורה לסחוט את חסן בתיאום עם מלכה אבל חסן התברר כאגוז קשה לפיצוח: תוך סיכון עצמי גדול פנה חסן למחלקה לחקירות שוטרים וחשף את הכנופייה. הסיכון שלקח חסן על עצמו היה עצום, די בדליפה קלה במח”ש והכנופיה הייתה רודפת אותו עד כלות ללא שום יכולת להתגונן מפני הכנופיה המסוכנת ביותר שצמחה אי פעם במערכת שלטון החוק הישראלית.

אבל, למרבה הפלא, ואולי לא, במקום להודות לאלון חסן על אומץ ליבו הנדיר בחשיפת הכנופייה המסוכנת ולסגור את החקירות נגדו, החליטו בפרקליטות ובמשטרה על צעד חריג: כל חוקרי המשטרה, למעט אחד שסירב, הוחתמו על מסמך אחיד שאישר שלא הושפעו ממפקדם מלכה במהלך החקירות ולא עשו שום צעד חריג בהשפעתו, ומכאן, המטרה סומנה, החקירה יצאה לדרך ארוכה שתוביל למשפט ממושך בבית המשפט המחוזי, ולשני ערעורים מצד התביעה בבית המשפט העליון. כל התהליך נמשך יותר משבע שנים ונגמר בכמה חודשי עבודות שירות.

הנחישות להמשיך בתהליך החקירה והמשפט עומדת בניגוד חריף לחסינות המלאה שמקבלים עבריינים מובהקים שהופכים להיות עדי מדינה. כך, גם בתיק חסן-סגיס יש שני עדי מדינה שהודו בגניבת מיליוני ליטרים דלק ממכליות בלב ים במזימה מורכבת מאוד וכלל לא עומדים לדין, תמורת עדותם השקרית נגד אלון חסן, שלא הועמד לדין כלל בעניין זה כיוון שהעדות נחשפה כשקרית מהר מאוד, וכנגד דוד חסן, שהועמד לדין וזוכה לאחר מאבק של יותר משש שנים.

אחרי חקירת המשטרה הוגש כתב אישום נגד חושף השחיתות במערכת המשטרתית-משפטית ומנהיג פועלים בנמל אלון חסן, מנכ”ל נמל אשדוד יהושע סגיס ודוד חסן, בן דודו של אלון, מנהל בחברת דנה. כתב האישום כולל עשרות ואולי מאות עבירות, חלקן חמורות, המיוחסות לשלושה, ביותר משש פרשיות שונות. הנאשמים הושעו מעבודתם, מעמדם המקצועי והאישי נהרס, כלי התקשורת קיבלו כהרגלם הדלפות מהמשטרה והפרקליטות ושמו אות קין על מצחם של הנאשמים.

לאחר כחמש שנים ומשפט ארוך ויקר מאוד למדינה וכמובן לנאשמים, זוכו כל הנאשמים בכל הפרשיות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. השופט עדן גם מתח ביקורת חריפה על הפרקליטות שלדעתו לא בחנה היטב את הראיות בתיק ולפעמים אפילו טענה טענות שאינן רק השערות בלתי מבוססות אלא אף טענות שקריות בעליל. השופט מציין שמערכת החקירה והתביעה לא בחלה גם פה בהפעלת לחץ משפיל ולא חוקי על נאשמים. כך למשל אחד מהעדים ואחד מהנאשמים, מנהל הנמל סגיס, נחקרו אזוקים באזיקים באופן משפיל ללא שום סיבה חוקית והגיונית חוץ מהשפלתם בניסיון לשבור אותם. בנוסף, השופט מציין לרעה מה שנראה כשיטה נוספת לאלץ עדים להעיד כפי שהתביעה רוצה: פתיחת חקירה פלילית כנגד העדים והחזקתה פתוחה תקופה ארוכה עד קרוב מאוד לעדותם בבית המשפט, אולי כ”תזכורת” למה שצפוי להם אם יעיזו לסטות מעמדת התביעה.

אחרי הזיכוי הגורף, זכה השופט עדן לכותרת מגורמים בכירים בפרקליטות שצוטטו לכאורה באתר החדשות וואלה במאמר שכותרתו:

ביקורת נגד השופט במשפט חסן: “התנהלות הזויה ולעומתית”

במקום לעשות בדק בית ולנסות להבין איך קורה שעשרות או מאות עבירות שהתביעה מאשימה בהם את שלושת הנאשמים נמצאות על ידי השופט כאשמות שווא שלא נבדקו כיאות, לפרקליטות יש פתרון קל יותר, השופט הזוי ולעומתי…

כיוון שכך, התביעה נעמדה על רגליה האחוריות וערערה לבית המשפט העליון בחלק קטן מהפרשיות. השופטים הנדל, קרא ואלרון זיכו את דוד חסן מכל אשמה והרשיעו את אלון חסן בשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים ( בפעולה בחשש של ניגוד עניינים) ברוב דעות באישום אחד ובאישום השני כל השלושה.

בהרשעה באישום השני, הדלפת פרוטוקול דיון שכונס בהרכב מפוקפק של גורמים בהנהלת הנמל בנוגע להרחקת חברת דנה מהנמל, נוצר מצב מיוחד ומשונה: שופט המחוזי סבור שאלון חסן פועל לא רק כדין בהעברת הפרוטוקול לחברת דנה שמעבירה אותו לבית המשפט, אלא אף מתייחס לפעולתו כחיובית ונוזף בפרקליטות שהיא מעלה את רעיון העוועים שחשיפת פרוטוקול של דיון שמטרתו להאיר את התהליך בפני בית המשפט יכול להוות עבירה פלילית.

וכך כותב השופט עדן לגבי אותה פרשה:

״הטענה כי מסירת המסמכים לחברת דנה במסגרת הליך של חברת דנה אל מול הנמל, היא בבחינת פעולה בניגוד לאינטרס של הנמל, טוב היה לו לא נשמעה, שכן מדובר במתן אפשרות לבית משפט לרדת לחקר האמת, על ידי כך שמובאים לבית המשפט מסמכים, לא חסויים, דוגמת דו”ח ביקורת אשר כבר פורסם תוכנו לכולי עלמא, ופרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון, שאין בהם מאומה חסוי, והם לא הוגדרו כחסויים.״

האם סביר לדרוש מאיש ועד בנמל להבין שפעולה שהשופט המלומד במחוזי גורס שהיא חיובית היא פעולה אסורה? ואם טעה ולא הצליח להבין את מה שהשופט המחוזי לא היה קרוב אפילו להבין, האם יש להרשיע אותו בדין פלילי?

לבית המשפט העליון פתרונים…

שאלה זו מתחדדת ביתר שאת לאור העובדה שהפרקליטות והמשטרה נוהגות בשגרה להדליף פרטי חקירה כדי להשפיע על דעת הקהל בתיקים מתוקשרים, כך למשל במהלך חקירות נתניהו הודלפו חומרי חקירה כנגד ראש הממשלה, אשתו, בנו וכו’ באופן שגרתי לכתבי החצר של הפרקליטות ולא נעשה שום ניסיון למצוא ולהעניש את המדליפים, שהם כנראה בכירי הפרקליטות והמשטרה עצמם, למרות שמדובר בסדרה ארוכה של עבירות פליליות חמורות. גם כאשר קרה הלא יאומן והיועץ המשפטי רובינשטיין החליט באופן חד פעמי, לפני שנים רבות, לחקור את פרשת הדלפת חקירה של ראש הממשלה שרון בידי בכירת הפרקליטות גלאט-ברקוביץ שנועדה להשפיע על הבחירות המתקרבות, פשע חמור מאין כמוהו של שימוש במידע פנימי סודי כדי להתנקש בדמוקרטיה הישראלית, גזר הדין של המדליפה הבכירה והמלומדת היה מאסר על תנאי וקנס מגוחך.

למרות זאת, באופן גרוטסקי, אותם עבריינים סדרתיים לכאורה, מתעקשים להתחשבן עם “ההדלפה” של חושף כנופיית שלטון החוק, אלון חסן, המגובה על ידי שופט מחוזי…

נקמנותה וכוחנותה של המערכת המשפטית אין לה גבול: גם אחרי שאלון חסן חשף כנופיית פשע מסוכנת ביותר ולא זכה לשום הנחה או תגמול אלא להיפך, הועמד לדין וזוכה מעשרות אישומים חמורים במחוזי בחמש פרשיות שונות, החליטה כאמור הפרקליטות לערער על חלק קטן מאוד מהזיכויים בבית המשפט העליון. אחרי הזיכוי המלא של דוד חסן והרשעת אלון חסן בפעולה בחשש לניגוד עניינים בשני אישומים מינוריים, ולאחר שש שנות משפט שעלו מיליוני שקלים, גזר הדין של שופט המחוזי היה קל מדי לטעמה של הפרקליטות, שלא היססה ופנתה לערעור נוסף לעליון בדרישה להחמרה בעונש, ואכן הצליחה להאריך את עבודות השירות בכמה חודשים…

הפרקליטות שמדליפה לכאורה יותר מהמכלית האיראנית שזיהמה את חופי ישראל ומסרבת לחקור את מקור ההדלפות, רודפת את חושף השחיתות עד אין קץ.

לעומת זאת, אותה פרקליטות, באותו משפט, פוטרת מאחריות עדי מדינה שמודים בעבירות חמורות ביותר, אתנן על עדות שקר שלא ניתן להאמין לה.

בסדרת כתבות זו אביא את עיקרי הדברים על ידי הבאת חלקים מפסק הדין התמציתי, החד והברור של שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע יואל עדן. אתייחס גם לפסק הדין בבית הדין העליון בערעורה של המדינה. הציטוטים מפסקי הדין לא תמיד הובאו כסידרם או בשלמותם אבל נעשו מאמצים שלא תהיה הוצאת דבר מהקשרו הנכון כפי שמופיע בפסקי הדין השלמים. לעיתים שונו מילים בודדות כדי להקל על ההבנה או כדי למנוע פגיעה באנשים שלא לצורך.