תיק חסן-סגיס: עד מתי רשעים יעלוזו – פרשת גניבת הדלק

תמצית

תביעה: דוד חסן היה שותף לתכנית לגנוב דלק ממכליות בלב ים, להעביר את הדלק למכלית קטנה ולמכור אותו. מי שהיו אמורים לארגן את הפשע הבינלאומי היו עבריינים מנוסים שכבר עשו זאת בעבר. שניים מאותם עבריינים, שאחד מהם הוא עבריין מרכזי בפרשה זו, הפכו לעדי מדינה ולא הועמדו לדין כלל תמורת עדותם, אך התכנית לא יצאה לפועל. מלבד השתתפות באותה מזימה שלא בוצעה, ניסה דוד חסן להחתים את עד המדינה על חוזה פיקטיבי, לאור רצונו לעשות שימוש בעסקאות כאלו ואחרות על דרך רישומן כהפסדים של חברת דנה, דבר המהווה גם עבירות מס וגם רישום כוזב במסמכי תאגיד. בנוסף ניסה לשבש את החקירה.

פסיקה: לא ניתן להאמין לעדי המדינה, לא בעניין שותפות בתכנית פלילית, לא בעניין החוזה הפיקטיבי ושלל העבירות הקשורות אליו ולא ניתן להראות שיבוש הליכי חקירה. בנוסף, השופט מותח ביקורת חריפה על תהליך גיוס עדי המדינה ובעיקר על היעדר תיעוד ברגעים הקריטיים של הפיכתם לעדי מדינה ועל כך שהם יוצאים ללא שום אישום ועונש למרות שהם הפושעים המרכזיים בפרשות קשות הרבה יותר ממה שיוחס לדוד חסן. גם האתנן שניתן להם בתמורה לעדותם המפוקפקת נראה מופרז ביותר, וכל זאת בניגוד לכללים שנקבעו בקשר לעדי מדינה.

מתוך פסק הדין

תביעה

אישום זה מתייחס לדוד חסן בלבד. האישום מפרט מסכת מקיפה של התנהלות פלילית של שני עדי המדינה אל מול גורמים שונים. המיוחס לדוד חסן קשור, בעקיפין, לפעילות אשר כלל לא יצאה אל הפועל.

המיוחס לדוד חסן איננו ביצוע של הפעילות הפלילית האמורה, אלא ביצוע עניינים נלווים לכך, דוגמת פעולות ברכוש אסור, במטרה להסתיר ולהסוות מקורו, שימוש במסמך מזויף, ניהול ספרי חשבונות כוזבים והשמטת הכנסה מדו”ח. לכשעצמן אלו עבירות חמורות, אולם מצאנו לנכון להשתמש בביטוי “עניינים נלווים”, הואיל והמסכת העבריינית אשר עדי המדינה מודים בביצועה, ואיננה מיוחסת לדוד חסן, הינה של ביצוע עבירות חמורות ביותר, חובקות יבשות וימים, ומסכת מאורגנת של גניבות, מרמה וזיופים.

 שני עדי המדינה הם ע.ת. 96 , אפי, ואחיו ע.ת. 97 , דני. על פי עדותו של  עד המדינה, הוא ואדם נוסף, ע.ת. 107 , פגשו קברניט ספינה ואותו קברניט מספר לו “שיש איזו עסקה, איזו קומבינה לגנוב דלק” (פרו’ עמ’ 5022 שו’ 18, 19). הוא מתאר כי מדובר בקברניט של אוניה גדולה הלוקחת דלקים מטרמינל, לדוגמא בהודו, ומפליגה דרך תעלת סואץ, האוניה לוקחת בין 50 ל- 100 אלף טון של דלק, והוא מתאר את תהליך גניבת הדלק באופן הבא – “אנחנו שוכרים טנקר קטן שעומד במסלול של האוניה הזו ומתחברים לאוניה הזו עם צינור ולוקחים דלק מהאוניה הזאת… מכרתי אח”כ את הדלק באוקראינה… יש איזה אחוז מהכמות הזאת של הדלק שאפשר למשוך ולא ירגישו בבדיקות. יש איזה טולרונס שלא מרגישים בבדיקות… הטולרונס הוא בין 500, 300 לאלף טון… הם עלו על איזה גאפ שלא מצליחים לתפוס בבדיקות” (ר’ פרו’ עמ’ 5022 – עמ’ 5024).

העד מתאר כי נפגש עם מר יניב, ונרקמת פרשה הראשונה של גניבת דלקים באופן האמור, ומבוצעת בפועל גניבת דלק: “ומתחילים לעבוד. מושכים דלק מהאוניה. מצטברת כמות בטנקר שלנו של 1000 ומעלה טון, שזה למעלה ממיליון דולר” (ר’ פרו’ עמ’ 5025- עמ’ 5028).

העד מתאר את חלוקת התפקידים בינו לבין מר יניב : “חלקו של יניב היה למצוא את האוניה, לתפעל אותה, למצוא קונה ולממן חצי… ואני התפקיד שלי לממן חצי ולהביא את הקשר הזה … ואנחנו מסכמים ביחד שנמצא עוד אוניות כאלה שרוצות לתת” (פרו’ עמ’ 5028 שו’ 28 – עמ’ 5029 שו’ 1).

הואיל ועד המדינה עצמו לא ביצע במו ידיו את פעולת לקיחת הדלק, אלא כאמור אוניה מטעמו, הוא נשאל כיצד הוא יודע שהדלק גנוב, ותשובתו ברורה: “אנחנו גונבים אותו. אנחנו חכרנו אוניה כדי להתחבר לטנקר, כדי לקחת, אנחנו משלמים למלחים על הדלק, לחשבונות פרטיים ולא לאיזה חברה עם חשבונית וקבלה. אנחנו מזייפים מסמכי מקור של דלק. דלק גנוב” (פרו’ עמ’ 5029 שו’ 23-26).

עד המדינה מדבר על פעילות במדינות שונות תוך ניסיון למכור את הדלק, מתאר את הבעייתיות שהיתה להם בכך, מתאר כי מדובר באוניות ממדינות שונות, העברות כספים באמצעות צ’אנג’ בשיתוף עם מר יניב  ואחרים, ולדבריו הוא מבצע שתי העברות של כסף. “יניב מקבל את זה במזומן. אח”כ הוא מאשר שהוא מקבל” (פרו’ עמ’ 5033 שו’ 24-26). ומתאר כי בסיום אופרציה זו הם ממשיכים לבד – “נפרדים. אנחנו ממשיכים לבד… אני, רונן ודני אח שלי. מנסים לחכור אוניה חדשה…” (פרו’ עמ’ 5034 שו’ 1-6).

עד המדינה אומר מפורשות כי התפקיד שלו הוא התפקיד המרכזי לאורך כל הדרך, הוא נשאל אם התפקיד מרכזי יותר משל כל האחרים, והוא עונה שתפקידו שווה לתפקידו של יניב, והוא ומר יניב היו “חצי חצי ברווחים, חצי חצי בהשקעות. הוא מטפל בצד של האוניה ואני מטפל בצד של הדלקים”. ביחס לכל האחרים, למעט מר יניב, אומר העד כי תפקידם שוליים, וכך הוא אומר גם לגבי דוד חסן, העד אומר שגם מר אריק  היה עיקרי ומרכזי אך הוא לא הרוויח מהעניין.

הנה כי כן, עד המדינה אומר כי הוא ומר יניב , הם המרכזיים בפרשה הראשונה של גניבת הדלקים.

לעד הוקרא האמור בהסכם עד המדינה שהוא חתם עליו ביום 7.7.14 (ת/425) שם נכתב כי “והואיל והעדים מצהירים שחלקם בפרשות משני ואין הם מהווים עבריינים עיקריים” והוא נשאל האם המשפט הזה נכון, והוא משיב בשלילה. ולאחר מכן מוסיף “דני הוא משני, אני לא משני”. (פרו’ עמ’ 5071 שו’ 1-4).

דומה שאין צורך בדבריו אלו של עד המדינה כדי להבין שהוא איננו משני כלל וכלל, אלא הוא המרכזי, ואף המרכזי ביותר בכל הפרשה.

אולם, העד גם אומר את הדברים הללו מפורשות בעדותו בבית המשפט. עד המדינה אומר כי הוא ומר יניב, הם המרכזיים, זו גרסתו.

הנה כי כן, עד המדינה המרכזי מעיד כי סעיף מרכזי בהסכם עד המדינה, עליו הוא חתם, איננו נכון.

יש לדחות את כל הניסיונות הפרשניים שהועלו ע”י ב”כ המאשימה במהלך אותו דיון, לאי ההבנה של העד, או לכך שהוא אינו משפטן, בנותנו את התשובה האמורה.

מדובר בתשובה ברורה של העד, אשר משמיטה עובדה בסיסית ומהותית בהסכם עד המדינה שהוא חתם עליו, עובדה אשר מהווה, במקרה זה, ובמקרים אחרים, את אחד השיקולים בגיוסו של אדם להיות עד מדינה.

כך, על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס

‘ 4.2201 (50.031), בעניין עד מדינה, סעיף 2 אשר מונה את השיקולים להפיכתו של שותף לעבירה לעד מדינה, מפרט באחד הנימוקים – בס”ק ד’, את: “מעמד העד ומרכזיותו – שיקול נוסף למעמדו של העד – אם בעבירה עצמה ואם בחבורה העבריינית אליה הוא משתייך. ככלל, לא ייחתם הסכם עד מדינה עם העבריין העיקרי בפרשה או עם ראש הכנופיה העבריינית, מי שהוא בגדר “מנהיג מובהק”… במקרים חריגים ניתן לשקול הסכם גם עם מבצע עיקרי, ככל שישנם שיקולים מיוחדים המצדיקים זאת, כגון איכות המידע, כמותו, האפשרות לפענח באמצעותו פרשיות חמורות ולהעמיד לדין שורה של עבריינים שהם מבצעים עיקריים …”.

עוד באותן הנחיות של היועץ המשפטי לממשלה בס”ק ז’ נכתב: “ככל שהעבירה הנחקרת חמורה יותר וככל שפגיעתה קשה יותר בפרט ובציבור, כן יהיה מקום לשקול בחיוב שימוש בעד מדינה להוכחת העבירה וביצועה ע”י שותפיו…”.

עולה כי גיוסו של מר עד המדינה, ע.ת. 96, לעד מדינה, עומד בניגוד להנחיית היועמ”ש, ומשהעד עצמו, בעדותו בבית המשפט, אומר דברים השוללים נימוק מרכזי בהפיכתו לעד מדינה, נכון היה לשקול כבר בנקודה זו את המשך ההתנהלות במסגרת העדתו, ולא נעשה כך.

מדובר בביצוע עבירות שהעד מודה בביצוען, בנסיבות שהעד מפרט את ביצוען, ואשר עולה מהאמור, כי העד מבצע מעשי גניבה בהיקפים גדולים ביותר, תוך שיתוף פעולה עם גורמים מכמה וכמה מדינות, גיוס אוניות, ציוד ומבצעים אחרים יחד עימו, זיוף מסמכים, ושאר הפעולות המתבקשות, במערכת מתוחכמת, חובקת יבשות וימים, לגניבת דלק ומכירתו, ולא יכול להיות חולק כי מדובר בפעילות עבריינית אשר מרכזיותה, היקפה וחומרתה, עולים כמה וכמה מונים על מה שמיוחס לדוד חסן באישום זה, כפי שיפורט להלן.

לגרסת עד המדינה, הוא ומר יניב, הם המרכזיים, והוא מתאר את חלקו המרכזי של מר יניב  בפעילות זו.

עד המדינה מתאר בהמשך ביצוע פרשה נוספת של גניבת דלקים, אולם הפעם ללא מעורבות של מר יניב . זאת עקב מחלוקות שהיו (פרו’ עמ’ 5034). הוא מתאר שוב פעילות של גניבת דלקים, הפעם מאוניה שעושה דרכה ממלטה דרך תעלת סואץ בשיתוף עם חכירת אוניה אחרת.

הנה כי כן, שתי פרשות של גניבות דלקים על כל הפעילות המסועפת הקשורה אליהן, גניבות דלקים אשר בוצעו בפועל על פי עדותו של עד המדינה, מבוצעות ללא כל קשר וללא כל זיקה לדוד חסן, וללא כל מעורבות של דוד חסן בהן. הפרשה הראשונה בשיתוף מר יניב , שהינו מרכזי בה, כעד המדינה עד המדינה עצמו, והפרשה השנייה בלעדי מר יניב. כך הן על פי כתב האישום והן על פי גרסת עד המדינה.

שני עדי המדינה, בתמורה להסכמתם, כלל לא מועמדים לדין, ולא מוגש כנגדם כתב אישום. כך על פי סעיף 8 להסכם עד המדינה (ת/425).

העד מתאר כי לאחר הפרשה השניה, שבוצעה כאמור, ללא מר יניב , הוא נפגש עם מר יניב, ו”מסכימים שהוא חוזר לאופרציה אבל בתנאי שדולב ונורי לא נמצאים … אני לא מוכן לעבוד איתם… הוא מציע שדוד חסן ינהל את זה עכשיו מטעמו. אני אומר שאני לא מכיר את דוד חסן” (פרו’ עמ’ 5034 שו’ 28 – עמ’ 5035 שו’ 4).

העד מתאר כי הם נפגשים עם דוד חסן, וזה רוצה לראות את הדלקים שנלקחו גם מהאוניה השניה – “אנחנו נוסעים ביחד לניקולייב זאת עוד עיר נמל באוקראינה שמצאנו בה לקוח חדש שמשלם יותר טוב מהקודם… אני ודני, אם אני לא טועה, וטסים לניקולייב אפילו עולים על האוניה. נוסעים עם תג אוניה… רואים את הדלקים היה לנו מצב שם של דלק מלוכלך שקיבלנו… הוא בא כדי לראות. הוא לא שותף בפריקה הזאת, דוד”. וכאן אומר העד דברים מפורשים: “דוד חסן לא מוציא איתנו לפועל אופרציה”. (פרו’ עמ’ 5035 שו’ 14-26).

על פי עדות העד ביצוע אופרציה שלישית של גניבת דלקים כלל לא יוצא אל הפועל. והוא אומר “ושם זה נגמר מבחינת האופרציות” (פרו’ עמ’ 5035 שו’ 6).

מכאן, שדוד חסן לא היה שותף כלל להוצאה אל הפועל של אופרציית גניבת הדלקים.

פסיקה

באישום זה, ובכל הקשור בגיוס עדי המדינה, רב הנסתר על הנגלה. המסכת של הפעילות העבריינית חובקת היבשות של עדי המדינה, לא נחקרה חקירה של ממש, העובדות אשר בבסיס טענותיהם לרקע לביצוע השורה הארוכה של העבירות הקשות שהם מודים בביצוען, לא נחקר לעומקו.

בהינתן מצב דברים זה, ומעל הכל משנעלמת מעינינו הסיבה האמיתית להסכמתם של עדי המדינה להפוך לכאלו, ולשנות גרסתם מהקצה לקצה, קיים קושי להגיע למסקנה, ברף הנדרש במשפט פלילי.

זאת בפרט כאשר גיוס עדי המדינה ככאלו נעשה תוך העדר תיעוד של הדברים שנאמרו על ידי ערן מלכה, ראש צוות החקירה, לעד המדינה המרכזי מבין השניים בפעילות הפלילית.

עד המדינה מוצא אל מחוץ לחדרי החקירות, נלקח אל מחוץ למשרדי היחידה החוקרת, לפרדס, בליווי ראש צוות החקירה וחוקר נוסף. ראש צוות החקירה, מר ערן מלכה, לוקחו הצידה, מנהל עימו שיחה, אשר אין לגביה כל תיעוד, והחוקר השני לא שמע את תוכנה. בעקבות שיחה זו, משנה עד המדינה את גרסתו וגישתו מהקצה אל הקצה, כך על פי עדותו שלו.

עד המדינה, באופן מוזר, איננו זוכר את תוכן השיחה, אין בפנינו כל הקלטה, מזכר או תרשומת כלשהי על תוכן אותה שיחה.

נקודת הזמן בה הופך נחקר לעד מדינה, היא נקודת זמן מרכזית באפשרות בחינת מהימנותו, שכן, למניע להסכמתו לשנות מהקצה אל הקצה את הגרסה שהוא מוסר, קיימת חשיבות, ובהעדר נתונים, לא נדע האם איום היה זה, הבטחה היתה זו, הסרת חשש לחקירה בעניינים חמורים הרבה יותר, או כל סיבה אחרת.

הפירוט שיובא להלן בדבר מסכת הפעולות העברייניות שמבצעים עדי המדינה, ומודים בהן מפורשות, מביא למסקנה ברורה כי הם המבצעים העיקריים והמרכזיים. מנגד, דוד חסן איננו חלק מביצוע בפועל של הפעילות העבריינית המקיפה ביותר של שני עדי המדינה, ובכל זאת, למרות מרכזיותם של עדי המדינה, מגוייסים הם ככאלו.

ייאמר כבר עתה, כי אין לתת אמון בגרסת עדי המדינה, הכוללת סתירות וחוסר היגיון, ועולה בבירור כי רב הנסתר על הנגלה בכל הקשור בפעילותם.

 להלן העולה מהראיות שבפני, ביחס לתהליך גיוסו של עד המדינה המרכזי , אשר בעקבות הסכמתו להפוך לעד מדינה, הסכים גם אחיו, עד המדינה השני, מר דני , להפוך לעד מדינה.

מהראיות עולה בעייתיות בתהליך גיוסם של העדים כעדי מדינה, ובכמה מישורים אין התהליך מתיישב עם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה ביחס לגיוס עדי מדינה.

אין זו הפעם הראשונה, וגם לא השנייה, בה לא מתועדת שיחה מסוימת ההופכת נחקר לעד מדינה, ומביאה אותו להסכים לשנות את גישתו כמו גם את גרסתו, מהקצה אל הקצה.

אפנה בעניין זה לפרשה שנדונה בתיק פ”ל 1078/08 (בית משפט מחוזי באר שבע) מ”י נ’ זגורי ואח’ ולהכרעת הדין שם מיום 30.11.09, במסגרתה נאמרו דברים מפורשים על החובה לתעד כל מילה שאומר עד המדינה:

“אין ולא יכולה להיות מחלוקת לחובה לתעד חקירת עד המדינה. לתעד משמע, כל מילה שאומר עד המדינה הנוגעת לנאשמים חייבת היתה לקבל ביטוי בכתב. הייתי גם מצפה שחקירת עד המדינה, טרם חתימת הסכם עימו, תקבל ביטוי גם חזותי וגם קולי. יש חשיבות ומשמעות לדרך בה הגיע עד המדינה למסור עדותו כדי למנוע טענות ההגנה, שהאינפורמציה שמסר עד המדינה מקורה בחוקרים. אין לסנגורים אלא את הכלי של חקירה נגדית ואי התיעוד המלא של מהלך הכניסה לטרקלין של חתימת עד הסכם המדינה יש בו כדי להשפיע על משקל הראיות כפי שיובהר בהמשך”.

גם בענייננו אין תיעוד של אותה שיחה אשר הינה המרכזית והמשמעותית ביותר בכל התהליך של גיוס העד לעד מדינה.

הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס’ 4.2201 (50.031) מתייחסת לעניין זה, לאור החשיבות הרבה שלו, ובסעיף 12א’ להנחיה נכתב: “יש לתעד משא ומתן עם המועמד להיות עד מדינה לקראת הסכם”.

החקירה בעניין גיוסו של העד, בוצעה בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה.זאת, לא רק בשל אי תיעוד אותה שיחה עלומה, שתוכנה אינו ידוע, ושבוצעה בפרדס או במגרש, אלא גם הואיל ואנו למדים שהיו שיחות נוספות של העד עם חוקריו, במסדרונות, ולא ידוע היכן עוד. שיחות שאינן מתועדות, שיחות אשר בהן מתנהל מעין מו”מ, מעין הצעות מזה ומזה, ביחס לאשר יכול העד ליתן, וביחס למה שיכול הוא לקבל.

העובדה שעד המדינה עושה מאמצים רבים להסתיר את הסיבה האמיתית ואת תוכן אותה שיחה, מעידה על החשיבות בתיעוד האמור, ועל כך שככל הנראה רב הנסתר על הנגלה.

במצב דברים זה, ייתכן שהעד מנסה להסתיר דברים שלא עלו על הכתב, ועלומים מאיתנו דברים שמסר למר ערן מלכה, או שמר ערן מלכה אמר לו. לכל אלו יש חשיבות גדולה לא רק להערכת מהימנותו של עד המדינה, אלא גם לבחינת התהליך כולו של גיוסו, ולהבנה האם הסכם עד המדינה אכן מבטא את העובדות כהווייתן.

אני מוצא כי ההסכם עם עדי המדינה (ת/425), אינו משקף את מצב הדברים כפי שהיה עוד בזמן החתימה של ההסכם, ובנוסף, עולים ספקות באשר לנכונות פרטים נוספים אותם מאשרים עדי המדינה במסגרתו.

כך, לא ברור הכיצד ניתן היה לשלב בהסכם עד המדינה את הדברים הבאים: “והואיל והעדים מצהירים שחלקם בפרשות משני, ואין הם עבריינים עיקריים”. (העמוד הראשון להסכם עד המדינה ת/425).

הכיצד ניתן לומר על מעשי עבריינות כה מקיפים של עדי המדינה, כי במעשיהם אין הם מהווים את העבריינים העיקריים, וכי חלקם משני, כאשר זה אשר מבקשים להעמידו לדין, לא נטל חלק כלל וכלל בשתי הפרשות הראשונות בהן מבצעים עדי המדינה את עבירות הגניבה, המרמה, הזיוף ועבירות חמורות נוספות, בתהליכים של גניבות דלק ומכירתם, בהיקפים גדולים מאוד, כשהם המרכזיים והמובילים בשתי פרשות אלו, ומנגד, דוד חסן עורך בדיקות ביחס לפרשה שלישית מתוכננת, אשר כלל לא יצאה אל הפועל ואשר גם בה עדי המדינה 1 ו- 2 הם המרכזיים.

ההטבה אשר קיבלו עדי המדינה במסגרת ההסכם שנחתם עימם, מפליגה ביותר, ויוצאים הם פטורים לגמרי, ממכלול המעשים העבריינים הקשים שביצעו, ללא כל ענישה, ואף ללא הגשת כתב אישום כנגדם.

המשמעות הברורה הינה כי הסכם עד מדינה זה נעדר מידתיות, ובתמורה לעדותם שמטרתה לתמוך באישום כנגד דוד חסן, אשר אינו כולל אף לא אחת מהעבירות הקשות והחמורות שביצעו עדי המדינה, על פי גרסתם שלהם, הם אף לא מועמדים לדין.

נפנה שוב להנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, ולפתיח של סעיף 3 להנחיה, הקובע כי “במסגרת המו”מ יש לשקול באופן מידתי, על פי צרכי המו”מ, את טיב טובת ההנאה”.

מצאנו לנכון להרחיב בעניין זה, הואיל וב”כ המאשימה עומדים על כך שיש לקבל את גרסת עדי המדינה, וזאת למרות כל האמור לעיל, ולמרות, שכפי שפורט לעיל, עד המדינה, במילותיו שלו, בעדותו בבית המשפט, סותר את הכתוב בהסכם עד המדינה.

המנגנונים אשר נקבעו בדין לתיעוד חקירות בכלל, עניינם באפשרות להתחקות אחר האמת, במסגרת ההליך השיפוטי. מנגנונים אלה, אשר להם חשיבות רבה, צריכים להקפדה, ביתר שאת, כאשר עסקינן בגיוס עד מדינה.

התהליך שבמסגרתו נעשים דברים במסגרת החקירה, ללא תיעוד, אינו מאפשר לבית המשפט לבחון את הדברים לאשורם, ואינו מאפשר ירידה של ממש לחקר האמת. אין מדובר בעניינים שוליים או טכניים, אלא מדובר בעניין מהותי ומרכזי ביותר, והוא הגיוס של עד המדינה, והדברים שנאמרו לו או שנאמרו על ידו, ושהביאו לגיוסו כאמור.

קשה להפריז בחשיבותו של המניע של אדם לשנות מהקצה לקצה גרסאות קודמות שאמר בחקירות קודמות, ולפתע פתאום להודות באופן מקיף וגורף, בשורה ארוכה של עבירות חמורות ביותר, תוך העלאת גרסה שנועדה להפליל אחרים.

משלא ידוע לנו אם כפועל יוצא מאיום או הבטחה נסתרים באה ההסכמה הזו לעולם, נפגעת האפשרות לרדת לחקר האמת.

גם כשהיה ברור שעד המדינה המרכזי, ע.ת. 96, מבקש להפליל גם את אלון חסן, וכבר היה ברור לחוקרים כי לפחות דבריו ביחס לאלון חסן אינם אמת, ולבסוף אף לא הוגש אישום כלשהו כנגד נאשם 1 בקשר לפעילותם, גם לאחר מכן, עדיין מתבקש לתת אמון בגרסאותיהם המשתנות מהקצה אל הקצה, של עדי המדינה. יש לדחות זאת, שכן המסקנה הברורה הינה כי מדובר בעדויות לא אמינות, שלא ניתן לקבוע על סמכן ממצא כלשהו.

בשלב מסוים, התבקש גורם ממח”ש לבדוק האם עד המדינה מסר את עדותו עקב לחץ פסול של ערן מלכה, וכל שנעשה במסגרת אותה בדיקה הינו מפגש של איש מח”ש עם עד המדינה, שבעקבותיו הוצא מזכר קצר בכתב יד (נ/26). חקירה של ממש לא בוצעה, עדים אחרים לא נחקרו, וגם השיחה שבוצעה, לא ניתן להגדירה כחקירה. כל הגורמים הרלבנטיים הסתפקו במעין תשאול זה, ובמזכר אשר אף אינו נושא כותרת שניתן ללמוד ממנה כי מבוצעת חקירה, אלא הכותרת היא “פגישה עם …”.

הרקע האמור יוצר מצב שבו לבית המשפט אין את האפשרות לרדת לחקר האמת. לבית המשפט לא מובאים הנתונים המרכזיים והחשובים, אשר מביאים נחקר לשנות מהקצה אל הקצה את גרסתו. במצב זה ומשלא ידוע מהו המניע, קיים קושי לקבוע מסקנות מעל לספק סביר.