הצעות למספר תיקונים במערכת המשפט הישראלית בדרך להקטנת כמות הרשעות השווא
כמה אסירים פליליים נמקים בכלא הישראלי על לא עוול בכפם?
יתכן מאוד שהתשובה היא 500-2000 אסירים.
העיסוק הציבורי בפדיון אסירים אלו שולי לגמרי, אפילו ביחס לאסיר אחד שהוחזק בידי האוייב, דוגמת גלעד שליט.
קשה מאוד להעריך את כמות הרשעות השווא בישראל או בכל מדינה אחרת, אבל חלון קטן נפתח בארה”ב, שבניגוד לישראל שומרת את הממצאים הפיזיים הנאספים בתיקי עבירות חמורות בצורה קפדנית למשך שנים רבות. צהר זה נפתח לפני יותר מ-10 שנים על ידי “פרויקט החפות האמריקאי”. הפרויקט בודק תיקים של אנשים שהורשעו, לעיתים לפני עשרות שנים בפשעים חמורים כמו רצח ואונס, ובעזרת טכנולוגיות חדשות, בעיקר זיהוי דנ”א, מתקף או שולל את פסק הדין המרשיע. כפי שניתן לקרוא בספרו החשוב של פרופסור בועז סנג’רו ” הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות”, נתונים מפרויקט החפות הראו בבירור שהרשעות חפים מפשע אינן מאורע נדיר במערכת המשפט האמריקאית, הנחשבת לאחת מהטובות בעולם. הנתונים מציגים תמונה מבהילה מאוד: מחקר אחד מציג נתון של 5-6 אחוזים של הרשעות שווא, מחקר אחר טוען ל-15-18 אחוזים של הרשעות שווא, ומדובר בהרשעות בעבירות חמורות ביותר, כך שסביר להניח שבעבירות פחות חמורות המצב אפילו גרוע יותר, כיוון שיש להניח ששופטים, תובעים ושוטרים יזהרו הרבה יותר שלא לשלוח אדם למאסר עולם מאשר לשנתיים מאסר. במאמריו האחרונים, המבוססים גם הם על פרוייקט החפות, מציע פרופסור סנג’רו שיש לפחות 5 אחוזים הרשעות שווא בעבירות חמורות מאוד כמו אונס ורצח, וקרוב ל10 אחוזים בעבירות קלות יותר. לפי נתונים מבהילים אלו בארה”ב נמצאים 100,000-200,000 אנשים בכלא עקב הרשעת שווא.
שיטות החקירה בישראל וארה”ב דומות, אך שיטת המשפט שונה מאוד. בישראל מכריע שופט יחיד או שלושה שופטים בדעת רוב. בארצות הברית ישנו שופט שמדריך 12 מושבעים שאינם משפטנים. יתכן מאוד שבישראל המצב גרוע עוד יותר מאשר בארה”ב, בעיקר עקב כך שבשיטה האמריקאית די בספק שמתעורר במושבע אחד משנים עשר בכדי למנוע הרשעה, לעומת זאת, בישראל, אפילו שופט אחד משלושה שחולק על דעת הרוב, לא יכול למנוע הרשעה. הספר מונה סיבות חשובות להרשעות שווא כמו הסתמכות יתרה על הודאות שווא שהוצאו מנאשמים או עדים בתחבולות שונות או בלחצים ועינויים, הסתמכות יתרה על ראיות נסיבתיות חלשות ועל מומחים לראיות פורנזיות (“מדעיות” ) מפוקפקות, שימוש מוטעה בשיטות פורנזיות מהימנות, שימוש נרחב מאוד בעסקות טיעון והעדר פתיחות אצל השוטרים הפרקליטים והשופטים להסברים חלופיים שיכולים להסביר פעולות, מחדלים, או ממצאים פיזיים או פורנזיים באופן שלא מסייע להרשעה.
סיבה נוספת שלעניות דעתי תורמת רבות להרשעות השווא, אך משום מה לא מוזכרת כלל בספר חשוב זה, היא התופעה השכיחה יותר ויותר במדינת ישראל של שימוש בעדי מדינה המקבלים שכר עצום עבור עדותם. לעיתים קרובות, למרות שהם עומדים במרכז הפשעים שבוצעו, הם אינם עומדים כלל לדין.
לעדים אלה אינטרס מובהק להביא להרשעת הנאשם.
בספר מוזכרת סיבה שכיחה נוספת להרשעות שווא, לדעתי חשובה ביותר: “הינעלות” של החוקרים והתובעים על נאשם מסויים תוך הפניית כל המאמצים להוכחת אשמתו ללא סיבה מוצדקת, וללא בחינת כיווני חקירה נוספים. הכוח העצום של מערכת החקירה והתביעה כשהוא מופעל במלוא העוצמה לכיוון לא נכון, לעיתים קרובות תוך שימוש באמצעים פסולים, יכול לגרום נזקים אדירים. הסיבות לתופעה זו מגוונות, אך התוצאה יכולה להביא למה שמכונה “תפירת” תיק.
ישנם חולקים על הטענה שניתן ללמוד מפרויקט החפות האמריקאי על שיעור הרשעות השווא הן בארה”ב ובוודאי בישראל. דוגמא לכך הוא מאמרו של שופט המחוזי מרדכי הלוי העוסק בתגובה לספר של פרופסור סנג’רו ובו הוא קובע שאחוז הרשעות השווא בארצות הברית הוא כחצי אחוז ובישראל אפילו פחות מכך. הבעיה היא שהשופט המכובד לא מצביע על נתון מחקרי משמעותי כלשהוא עליו הוא מסתמך וקשה מאוד להבין איך הוא פוסל את המחקר המבוסס על פרוייקט החפות. בין שני המלומדים, הלוי וסנג’רו, מתנהל ויכוח נוקב על משמעות הנתונים הסטטיסטיים שמלמדים שסיכוייו של נאשם לצאת חף מפשע בישראל הם בערך אחד לאלף (אלא אם כן הוא פוליטיקאי ימני בכיר המועמד לתפקיד שר לביטחון פנים או שר המשפטים, במקרה כזה סיכוייו לצאת חף מפשע עולים פי מיליארד , כפי שעולה מסדרת הזיכויים של גיבורי ישראל והשרים אביגדור קהלני ורפאל איתן, ועורך הדין המפורסם הפרופסור והשר יעקב נאמן, ונראה שבמקרים כאלו הפרקליטות נוטה הרבה יותר להגיש כתבי אישום כנגד אנשים שנתפסים כסיכון למערכת, למרות הסיכון שתיכשל… )
בשנת 1994 הקים שר המשפטים ליבאי את ” הועדה לעניין הרשאה על סמך הודאה בלבד והעילות למשפט חוזר ” בראשות השופט גולדברג. מהמלצות הועדה התקבלו שני שינויים בעילות למשפט חוזר:
א. הוספה עילה חדשה: קיום חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.
ב. בעילה של גילוי ראיות חדשות בוטלה הדרישה לכך שהראיות לא היו ניתנות להשגה בעת המשפט.
אך למרות השינויים משפטים חוזרים נדירים מאוד בישראל.
בשנת 2018 הקימה שרת המשפטים שקד את הועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יורם דנצינגר, ולצידו פרופסורים למשפט, פרקליטים בכירים, שוטרים בכירים וכו’. כתב המינוי של הוועדה מגדיר את תחומי הפעולה שלה:
במסגרת עבודתה, מתבקשת הוועדה לדון בנושאים הבאים:
החשש ממתן הודאות שווא בחקירה, בעיקר בפני חוקרים ומדובבים.
החשש מטעויות אפשריות העלולות להיגרם בשל הסתמכות על ראיות מדעיות שגויות.
החשש מטעויות אפשריות העלולות להיגרם בשל הסתמכות על עדויות ראיה שגויות וזיהוי מוטעה.
כמו כן, הוועדה מתבקשת לבחון את המנגנון הראוי לבירור טענות בדבר הרשעות שווא, לרבות בקשות למשפט חוזר, וככל שיימצא כי הדבר דרוש – את הכלים שיש לפתח לאיתור הרשעות שווא ולתיקונן, כדי שטענות להרשעות שווא ייבחנו בצורה אפקטיבית, גם לאחר שפסק הדין הפך חלוט.
כתב המינוי בעייתי בעיני מכיוון שהוא חסר נושאים חשובים לא פחות שתורמים להרשעות שווא, למשל: לחצים אדירים על נאשמים להגיע לעסקות טיעון, ריבוי שימוש ברעה החולה שנקראת עדי מדינה, בחינה מחודשת של הצורך באימוץ חוק “פרי העץ המורעל “, כך שפעולות לא חוקיות של המשטרה לא יוכלו לשמש בסיס להרשעה, ועוד.
בנוסף לכך, אין לוועדה מנדט לדון בשינויים מהותיים בשיטה המשפטית הנהוגה בישראל, כדרך להקטנת מספר הרשאות השווא.
עד כה הוציאה הוועדה שלושה דוחות. לא ידוע לי על פעולה מעשית כלשהיא שננקטה בעקבות הדוחות ואין שום ביטחון שאפילו חלק קטן מהמלצות הוועדה ייושמו בעתיד.
למרות שהמלצות הוועדה אינן במוקד כתבה זו אתייחס לכמה סוגיות שעולות מהמלצות הועדה:
בהקדמה של הוועדה לגבי המצב המשפטי הנוכחי בעניין מסדרי זיהוי, הוועדה מציינת שלמרות שאין חקיקה ברורה בעניין זה, פסיקת בית המשפט העליון קובעת שניתן להרשיע אדם על פי מסדר זיהוי כראיה יחידה, גם אם אינו מוכר לעד מהיכרות מוקדמת.
בצד זאת הוועדה מציינת, לפי הנתונים שמסרה המשטרה, שב25% מכלל מסדרי הזיהוי בהם זיהו העדים מעורב בפשע באופן ודאי, התברר מיד שהם טעו מכיוון שאלו היו אנשים שהמשטרה הביאה למסדר הזיהוי כלא מעורבים בפשע. סביר להניח, שבמסדרי זיהוי שייעשו כראוי, עם כל אמצעי הזהירות שמציעה הוועדה, (למשל שעורכי מסדר הזיהוי לא ידעו מיהו החשוד), אחוז הזיהוי השגוי היה אמור להיות אפילו גבוה יותר בצורה משמעותית.
משמעות נתון זה היא שבמקרה האופטימלי, הרשעה של 100 נאשמים על סמך זיהוי בעזרת מסדרי זיהוי תכלול הרשעת 4 חפים מפשע, וסביר להניח שבמציאות – הרבה יותר, ומכאן שזיהוי במסגרת מסדר זיהוי זקוק לסיוע חזק על מנת להרשיע.
למרות זאת, המלצות הוועדה כלפי ערכם המשפטי של מסדרי הזיהוי אינן חד משמעיות:
המלצת הוועדה: מעמדה של ראיית הזיהוי:”
הרשעה על סמך זיהוי הנאשם במסדר זיהוי
הוועדה סבורה כי יש מקום לבחון בזהירות רבה את הזיהוי שנערך על ידי עדי ראיה ולסייג את משקלו הראייתי של זיהוי זה. זאת, בעיקר כאשר אין היכרות משמעותית מוקדמת בין העד המזהה לבין החשוד, היכרות אשר מגדילה, ככלל, את מידת הדיוק של הזיהוי.
הרשעה על סמך זיהוי הנאשם במסגרת עיון באלבום תמונות
הוועדה ממליצה כי למעט במקרים חריגים, כגון במקרים בהם לעד המזהה היכרות ממושכת קודמת עם מבצע העבירה ומראה פניו, לא יוענק לזיהוי באמצעות עיון באלבום תמונות משקל כראייה עיקרית ויראו בו, לכל היותר, תמיכה ראייתית לראיות אחרות ”
ניתן להסיק מההמלצות, שלמרות הסייגים, הוועדה המכובדת סוברת שלמסדר הזיהוי, בניגוד לאלבום תמונות, ניתן לייחס משקל כראיה עיקרית, אחרי ש” בוחנים אותו בקפידה ומסייגים את משקלו הראייתי של זיהוי זה “. לנוכח התוצאות שהציגה המשטרה הייתי מצפה מהוועדה להמליץ למחוקקים לקבוע בחוק באופן ברור שראיית מסדר הזיהוי אינה יכולה לשמש כראייה יחידה. כאן המקום לציין שלשיטתו של פרופסור סנג’רו, כל ראייה, אפילו החזקה ביותר, אינה יכולה לשמש כראיה יחידה לאשמה.
הועדה מציינת שישנם הבדלים גדולים בין בני האדם בקשר ליכולתם לזהות אנשים. לעניות דעתי הייתה מתבקשת הצעה של הוועדה לעריכת בדיקה שתערך לפני כל מסדר זיהוי, שתקבע את היכולת האובייקטיבית של כל עד לזהות אנשים שראה, כדרך לתקף יותר או פחות את התוצאות.
בנוגע להמלצות הוועדה בנוגע לממצאים מדעיים (פורנזיים), דו”ח הביניים מעלה סוגיות והמלצות רבות בנושא רחב זה שהולך ומתפתח עם התפתחות הטכנולוגיה המודרנית. השאלה היא מתי, ועד כמה, יבוצעו המלצות חשובות אלו. המלצה אחת מרבות וחשובות היא הקמת גוף עצמאי שירכז את הנושא, יקדם מחקר והקמת מעבדות פרטיות ויעשה סדר ויקבע מדיניות בנושא חשוב ודינמי זה. דוגמא מפורסמת לחשיבות הענין הם משפטיו של רומן זדורוב שם נדרשים השופטים לשאלות מדעיות רבות שהשפעתם על הכרעת הדין גדולה מאוד, ונקל לראות שהרכבים שונים של שופטים שדנים באותו תיק, ולעיתים אפילו שופטים שונים באותו הרכב, חלוקים ביניהם לחלוטין על משמעות הממצאים.
בנוגע לשימוש בשיטות חקירה שיכולות להביא להודאות שווא הוציאה הוועדה דו”ח ביניים חשוב, אם כי “נבהלה” מעצמה ונעצרה בחצי הדרך. ההמלצה המתבקשת היא שינוי כל שיטת החקירה של המשטרה מהשיטה הישראלית מוכוונת ההרשעה, בדומה לשיטה בארה”ב, לשיטה הנהוגה באנגליה ובמדינות רבות באירופה, המוכוונת לבירור העובדות. בשיטה הישראלית יש שימוש רב בשקרים ולחצים העלולים להביא להרשעות שווא האסורים בשיטה האירופית. נציג הסנגוריה הציבורית סבר שיש לעבור לשיטה האירופית, אך, למרבה הצער, הוועדה נעצרה בחצי הדרך והציעה לשלב את שתי השיטות, כפתרון ריאלי. לדעת הסנגוריה הציבורית, שאני מסכים עמה, לא ניתן לשלב את שתי שיטות החקירה ולכן המלצת הוועדה, גם אם יעשה ניסיון ליישמה, חסרת משמעות.
בנושא כאוב זה של לחצים קשים ופסולים בחקירה, בולטת באופן קיצוני חוסר ההתייחסות של הועדה לפסק הדין נגד בן אוליאל בעניין הרצח המשולש בכפר דומא. כזכור, בן אוליאל הורשע עקב הודאה שהוצאה ממנו בעינויים. בית המשפט המחוזי והעליון קבעו כי אמנם ההודאה הראשונה הוצאה ממנו בעינויים ולכן היא פסולה, אך הכשירו את ההודאה השניה שנגבתה ממנו יום אחד בלבד (!!) לאחר הפסקת העינויים, מהנימוק ” המשכנע ” שבן אוליאל הודה שוב “מרצונו החפשי”, ושיחזר את הפשע (אוי לאותו שיחזור…), כל זאת כאשר הוא נתון בידי המענים שיכולים לחזור ולענותו שוב בכל רגע נתון, ולפני שנפגש עם עורך דין…הכשר מוזר שאני סבור שלא היה מתקבל בבית משפט במדינה דמוקרטית אחרת.
הועדה מתייחסת לפסקי הדין המקוממים האלו במילים אלו:
“הצעת החוק הממשלתית בעניין הודאת נאשם שאושרה בקריאה ראשונה בשנת 2016 כללה סעיף שקובע כי הודאת נאשם לא תהיה קבילה אם ניתנה “בעקבות” או “לאחר” שננקטו אמצעי חקירה שכללו עינויים.
יצוין, כי בעניין בן אוליאל, קבע בית המשפט העליון כי על מנת לפסול את ההודאה, יש להראות כי היא הושגה בעקבות העינויים ואין די להראות שהיא הושגה לאחר עינויים.”
חסרה לי מאוד ההמלצה הברורה, החד משמעית, הנוקבת, להמשיך בחקיקה שעברה בקריאה ראשונה ב-2016. שמעתי מסנגורים טענה שהשופטים פוסקים באופן משונה כזה מחשש לזיכויים של מחבלים ערבים שהודו בפשעים תחת עינויים. אני סבור שזו לא סיבה טובה. הודאות שהוצאו בעינויים הן פסולות ולא משנה מי הנחקר, בן אוליאל או מוחמד דף!
הצעות לחקיקת תיקונים שיכולים לשפר את מערכת המשפט שלנו ולהקטין את הרשעות השווא, מעבר להמלצות הוועדה:
א. כשיש ספק, אין ספק.
לכאורה, הסיכוי להרשעת שווא בשיטת המשפט שלנו גבוה הרבה יותר מאשר בשיטת המושבעים מכיוון שבשיטה זו מספיק מושבע אחד משנים עשר שלא משוכנע לחלוטין בראיות לחובת הנאשם כדי לזכותו. לעומת זאת, במדינת ישראל, גם בעבירות חמורות מאוד, הרשעה יכולה להתבצע גם ברוב של שני שופטים לעומת מתנגד אחד. הצעתי היא שכמו בשיטת המושבעים, אם יש שופט אחד שמתנגד להרשעה, בכל ערכאה שהיא, יהיה זיכוי. הכוונה כמובן לספק שמתעורר אצל אחד מהשופטים בערכאה הנמוכה בקשר לאיכות הראיות כנגד נאשם, ולא לספק מחמת מחלוקת משפטית. בשיטה זו אין אפשרות לפרקליטות המדינה לערער על זיכוי אלא במקרה של מחלוקת משפטית.
דוגמא לזיכוי מוצדק שנמנע עקב השיטה הקיימת היא ההרשעה של רומן זדורוב ברוב דעות. יורם דנצינגר, שופט בית משפט העליון דאז, שהיה במיעוט בפרשת זדורוב, (וכאמור לעיל, ראש הוועדה למניעת הרשעות שווא) הביע כבר ב-2016 את דעתו, שלא רצוי להרשיע בתיק רצח על סמך דעת רוב.
ב. בקרה שיפוטית על העמדה לדין (במקום שימוע)
בשיטה הקיימת, בה היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו הם בעלי הסמכות להחליט על העמדה לדין, יש בידי הפרקליטות כוח עצום ולא מרוסן. עצם ההחלטה על העמדה לדין היא החלטה גורלית ביותר,וצפויה פגיעה חמורה בנאשם, גם אם יצא זכאי. במערכת הישראלית, האיטית להחריד יכולות לעבור שנים רבות עד הזיכוי, ובינתיים הנאשם צפוי להרס מעמדו הציבורי ויכולתו להתפרנס מעבודתו, הוא צפוי להתרושש מהוצאות המשפט, צפויה פגיעה במשפחה ועוד ועוד. לפני העמדה לדין אפשר לבקש שימוע בפרקליטות, אבל מדובר באותו גוף עצמו שהחליט על העמדה לדין…עד 1965 להעמדה לדין בעבירות חמורות נדרש אישור של שופט, והצעתי היא להחזיר עטרה ליושנה.
ג. בקרה שיפוטית על מתן מעמד עד מדינה
במצב הנוכחי יש שיטפון של עיוותים קשים הנובעים מהשימוש המופרז בעדי מדינה. לעיתים קרובות פושעים מובהקים יוצאים ללא כתב אישום במסגרת האתנן של עדי מדינה, בעוד אזרחים ללא עבר פלילי עומדים לדין, לעיתים ללא עוול בכפם, והדוגמאות לכך רבות. הקלות שבה ניתן לגייס עדי מדינה דוחפת את המשטרה והפרקליטות ללחוץ לחצים פסולים, להציע אתנן מופרז, ובסופו של דבר גם לנסות להרשיע חפים מפשע בעוד הפושעים לא עומדים כלל . במציאות העקומה הזו, לעיתים קרובות, ההחלטה החשובה ביותר בתיק פלילי היא החלטה שאין עליה בקרה שיפוטית כלל: למי יוצע מעמד של עד מדינה ומה האתנן שיקבל. גם הסיוע הנוסף הנדרש להרשעה על סמך עדות עד המדינה אינו משמעותי מספיק. שוב ושוב מוכח ששיקול הדעת של הפרקליטות והמשטרה לגבי עדי מדינה לקוי ביותר ולא ניתן להשאיר את ההחלטה הגורלית בידיהם.
הצעתי היא שקבלת מעמד עד מדינה תעבור הליך שיפוטי שבו שופט יאשר את קבלת מעמד עדי המדינה, כולל האתנן, כולל זכות ערעור לנפגעים מהחלטה זו בבית משפט בערכאה גבוהה יותר.
ישנן דוגמאות למכביר לנזק שגורמת שיטת עדי המדינה, החל מעדי המדינה במשפטי האלפים שנראה שעדותם לא שווה כלום וכולם נאנסו על ידי החוקרים לעדויות חסרות משמעות או שקריות, דרך עד המדינה שממש שיחק בבכירי הפרקליטות והמשטרה בפרשת הרצח בברנוער וכמעט הביא להרשעת חפים מפשע ברצח, כמו גם עדי המדינה נגד דויד חסן בפרשת נמל אשדוד שהודו בארגון גניבה אדירת ממדים של דלקים בלב ים ולא הועמדו כלל לדין כיוון שהעידו נגד חסן, עדות שהשופט לא האמין לה.
דוגמא נוספת, רחוקה מהעין הציבורית, היא הרשעתו של רופא בהזמנת פשע כנגד מתחרה מקצועי, על סמך עדות עד מדינה נגדו. עד המדינה היה חברו של הרופא המורשע, עבריין מקומי וותיק, שהרופא עזר לו כספית מדי פעם. העבריין שאירגן את הזמנת אנשי האגרוף שביצעו את הפשע ושילם להם, כלל לא הועמד לדין אלא קיבל סכום כסף מהמדינה ועזב את ישראל. ההחלטה לא להעמיד לדין עבריין מובהק שאירגן פשע מתועב, נגדו היו ראיות ברורות וחזקות, ולהעדיף להעמיד לדין אזרח מהשורה ללא עבר פלילי, בשל החשד שהוא זה שהזמין את ביצוע הפשע, התקבלה על ידי הפרקליטות ללא שום בקרה משפטית, וזו ההחלטה החשובה ביותר בתיק זה. הפרקליטות חשבה שעדיפה הרשעה של מי שנתפס על ידה כיזם ומזמין הפשע על הרשעתו של מארגן הפשע, ולכן הסכימה שלא להעמיד לדין את המארגן ואף לשלם לו סכום כסף עבור עדותו.
שופט בית המשפט המחוזי האמין לעד העבריין ללא סייג, וסירב לדון בראיות שפגעו באמינותו. השופט כלל לא התייחס בפסק דינו לעובדה שהשלבים הקריטיים ביותר בגיוס עד המדינה לא תועדו, בניגוד גמור להנחיות בית המשפט העליון. בפסק הדין בערעור בבית המשפט העליון הובעה ביקורת חריפה על היעדר התיעוד, שכאמור לעיל, הינו הרגל מגונה וקבוע של המשטרה והפרקליטות, אבל כמובן שזה לא מנע הרשעה…
לבית המשפט העליון לא הייתה כל יכולת לדון בשתי ההחלטות המרכזיות בתיק:
- 1. הסכם עד המדינה שמעדיף ניסיון להרשיע אזרח ללא עבר פלילי על סמך עדות של עד מדינה עבריין, על פני העמדתו לדין של אותו עבריין נגדו יש ראיות ברורות וחזקות. כאמור לעיל, גם לבית המשפט המחוזי לא הייתה כל יכולת להשפיע על כריתת הסכם עד המדינה, ההחלטה החשובה ביותר בתיק זה.
- 2. אמונתו (התמימה?) של שופט המחוזי שיש לו יכולת לחדור לנבכי מוחו של עבריין מנוסה ומתוחכם מאוד, להבין שהוא דובר אמת ולהאמין לו, למרות שהוא בעל אינטרס עצום בעסקת עד מדינה שהפרקליטות מציעה לו.
בנושא זה, של חוסר היכולת של ערכאות העירעור לדון באמינות עדים, כולל עדי מדינה, ארחיב בהמשך. במקרה של הרופא, בית המשפט העליון לא ראה לנכון לפסול את עדות עד המדינה עקב העדר התיעוד של כל שלבי כריתת ההסכם, המשא ומתן וכו’, והסתפק בנזיפות חמורות במשטרה על היעדר התיעוד. כיוון שכך, כל שנשאר לבית המשפט הוא לדון באיכות ראיית הסיוע הנדרשת לחזוק עדותו הבעייתית מאוד של כל עד מדינה.
ד. חקיקה מחודשת של חוק “פרי העץ המורעל”, הפוסל הודאות של עדים או ראיות שהושגו באופן לא כשר, כך שברירת המחדל תהיה פסילה של פרי העץ המורעל. “הכשרה” של העדויות תדרוש נימוקים שיסבירו למה בית המשפט סוטה, באופן חריג, מכלל משפטי חשוב זה. המצב היום, גם אחרי התיקון שיזם שר המשפטים דאז גדעון סער, הוא הפוך. ברירת המחדל היא “אכילת” פרי העץ המורעל, היינו קבלת הראיה, תוך שעל בית המשפט לבחון אם יש מקום לפסילת העדות שנתקבלה באופן לא כשר. אפשרות יותר קיצונית, ששכרה בצידה, היא פסילה גורפת של פרי העץ המורעל, כמו בארצות הברית, היינו שבשום מקרה לא יהיה בית המשפט מוסמך לקבל ראיה שהושגה באופן פסול.
בהקשר זה, ישנם שני תהליכים מרכזיים אותם צריך לבדוק בשבע עיניים ולחוקק חוק שפוסל אותם לחלוטין אם נעשו שלא כהלכה:
א. הסכם עד מדינה, שבאופן קבוע כמעט מתחיל בשיחות לא מוקלטות בפרוזדורים, בחניונים, בפרדסים, במקלחות, בשירותים וכו’ וכו’. דוגמא אופיינית לכך שפורסמה לאחרונה מעדותו של עד המדינה לשעבר מיקי גנור במשפט הזוטא, (בו הוא מבקש לפסול את העדות שנתן כעד מדינה, לפני שחזר בו ממנה ומן ההסכם) בתיק הצוללות, היא כניסתו של תת ניצב יואב תלם למקלחת של מיקי גנור בעוד האחרון עומד עירום ועריה מתחת למים הזורמים, וזאת כדי לקדם את עסקת עד המדינה המבוקשת. כמו כן, שיחות בפרוזדורים, בחדרים ובמכוניות שאינם מוקלטות, שיחות בין עורכי הדין של גנור לפרקליטות והמשטרה במשך 4 ימים לפני חתימת הסכם עד המדינה שאינן מתועדות, שיחת איומים של קצין משטרה בכיר עם גנור ממש לפני חתימת ההסכם שאינה מתועדת, ועוד ועוד…
כאמור לעיל, בית המשפט העליון פסק באופן ברור שהשלבים בהם מתרקמת עסקת עד מדינה הם קריטיים וחייבים להיות מתועדים ומוקלטים באופן מלא. זה לא קורה כמעט במציאות, ולמרות זאת, מעולם, עסקת עד מדינה, היינו, עדות שנגבתה מעד מדינה במסגרת הסכם, לא נפסלה עד כה מסיבה זו, למיטב ידיעתי.
ב. הליך חשוב נוסף שנפגם לעיתים קרובות הוא שיחזור פשע אחרי הודאה של נאשם. חשיבותו של השיחזור גדולה מאוד מכיוון שיש תמיד חשש גדול שהנאשם שהודה בביצוע פשע עשה זאת עקב הלחץ הכבד של המערכת המשטרתית, שב”כית וכו’. כדי ששיחזור ייעשה כראוי צריך שייעשה ללא שום הדרכה של השוטרים המלווים, וכדי להבטיח זאת, חיוני שהשוטרים המלווים בשיחזור לא ידעו שום פרטים על דרך ביצוע הפשע, מיקומו המדויק וכו’. שיחזור נכון נדיר במציאות שלנו, ובדרך כלל צוות החקירה מלווה את השיחזור. גם בנושא זה לא שמעתי מעולם על פסילה של שיחזור עקב תקלה משמעותית זו.
דוגמא לתקלה נפוצה זו היא ה”שיחזור” של הרצח בדומא על ידי בן אוליאל, שהיה מלווה בעת השחזור בראש צוות החקירה המשטרתי וראש צוות החקירה והעינויים של השב”כ שהובילו את החשוד היישר לזירת הפשע וליוו אותו במשך ה”שיחזור”, וזה כלל לא הפריע לבתי המשפט לקבל את ה”שיחזור” המפוקפק.
תיקון חשוב נוסף בחקיקה צריך להיות שכל הליך השיחזור חייב להיות בפיקוח מלא של סניגור שיעמוד על משמר שמירת זכויות הנאשם וקיום מלא של הנהלים הנדרשים לשם מניעת הרשעות שווא. ניסיון לחוקק חוק כזה על ידי חברת הכנסת מרינה סולודקין בשנת 2010 נכשל עקב התנגדות הפרקליטות, המשטרה והשב”כ. החוק שהציעה חברת הכנסת סולודקין כלל גם פיקוח מלא של סניגור בעת ההודאה באשמה. כמובן שגם זה מאוד רצוי, אבל למצער, חיוני שסניגור יפקח על השיחזור.
ה. פסילה גורפת של הודאות שהוצאו בעינויים, גם אם עברו כמה שעות או ימים מתקופת העינויים ועד ההודאה המחודשת. כאמור לעיל, חקיקה כזו עברה בקריאה ראשונה בכנסת כבר בשנת 2016, ואילו הייתה מאושרת ההרשעה המקוממת של בן אוליאל לא הייתה מתרחשת.
ו. כל תוספת ראייתית הנדרשת בחוק לעדות לצורך הרשעה תהיה לפחות מסוג “ראיית סיוע” ולא “חיזוק” או “דבר מה”. פה המקום לציין שפרופסור סנג’רו מציע באופן כולל שלא ניתן יהיה להרשיע אדם בפשע חמור לפי ראייה יחידה כלשהיא ללא תוספת ראייתית מסוג סיוע . צריך לציין שגם ראיית סיוע היא ראייה חלשה למדי, אבל חזקה יותר משתי האחרות.
ז. צילום כל העדויות בבית המשפט.
אחת הבעיות החמורות שיכולות להביא להרשעות שווא ואינה ניתנת לתיקון במצב הנוכחי, היא התרשמות השופטים מאמינות העד בבית המשפט. הרושם שיוצר העד מהווה לעיתים פקטור מכריע לגבי פסיקת השופט, לעיתים ללא ראיות מכריעות נוספות. הסכנה להרשעת שווא היא גדולה, מכיוון ששופטים רבים סבורים שיש להם יכולת לחדור לנבכי נפשו של העד ולדעת אם הוא דובר אמת, וטעות בידם. הסכנה רבה עוד יותר כאשר מדובר בשופט יחיד. הבעיה היא שבית משפט לערעורים לא מתערב בהערכת מהימנות העדים, כיוון שלא ראה ושמע את עדותם. לפיכך, היכולת של ערעור לשנות פסיקה הקשורה להתרשמות השופט ממהימנות העדים כמעט אינה קיימת, והדרך להרשעות שווא קצרה מאוד ובלתי הפיכה לחלוטין.
דוגמא נדירה להתערבות ערכאת הערעור בהערכת מהימנות של עד, שמראה את חשיבות העניין, היא זיכויו של עו”ד פינקלשטיין מאשמות חמורות בבית המשפט העליון, שהתאפשר רק עקב כך שהעד המרכזי שעדותו הרשיעה את פינקלשטיין בבית המשפט המחוזי בהזמנת הפשע, סירב להעיד בבית המשפט, ולכן בית המשפט המחוזי הרשיעו לפי עדותו המצולמת במשטרה. רק עקב זאת, יכול היה בית המשפט העליון להיכנס לעובי הקורה, לצפות בעדות המצולמת, ולהחליט שאין לו אימון בעד העבריין. הנימוק שנתן בית המשפט העליון להתערבות הנדירה היא שבמקרה זה שני שני בתי המשפט צופים באותה עדות מוקלטת, ולכן אין יתרון לבית המשפט המחוזי בהערכת אמינות העד.
הצעתי היא שבתיקים פליליים חמורים, כל העדויות (ורק העדויות) יצולמו ויוקלטו וישמרו במערכת המשפט, כך שבמקרים מסויימים שבהם נראה לשופטי העירעור שיש צורך להיכנס לעובי הקורה, יוכלו שופטי הערכאה הגבוהה לחזור לעדויות, להתרשם באופן ישיר מהעדים ולתקן עיוותי דין. הגישה לעדויות המצולמות לא תהייה פתוחה לציבור אלא רק למערכת המשפטית. העלות של המהלך הזה שולית, לאור המחיר הנמוך של שמירת ההקלטות, ולאור העובדה שכבר היום חלק גדול מהעדויות מוקלטות קולית.
ח. חקיקה שתסדיר באופן מפורש, חד משמעי, לא ניתן לעירעור, את מעמד העדות שנתקבלה מחוץ לבית המשפט בהסכמת הצדדים. לפי לשון החוק, עדות שנתקבלה מחוץ לבית המשפט יכולה להתקבל כאילו נאמרה בבית המשפט, בתנאי ששני הצדדים במשפט מסכימים לכך. מאידך, בתי המשפט נוהגים לעיתים לא לקבל עדות כזו, ובכך פוגעים בהגנת הנאשמים, לעיתים אפילו בתיקי רצח.
לשון החוק:
פקודת הראיות: קבלת אמרה בהסכמה (תיקון מס’ 5) תש”ם-1979
“אמרה בכתב שניתנה מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אף אם נותנה אינו עד במשפט, אם שני הצדדים הסכימו לכך ותוכן האמרה לא היה שנוי במחלוקת, ובלבד שהנאשם היה מיוצג על ידי עורך דין.”
בלשון החוק אין שום קישור בין חשיבות העדות שמתקבלת בהסכמה לבין החובה לקבל אותה כאילו נאמרה בבית המשפט, אבל בעיני השופטים יש ויש, ונראה שהם אינם מוכנים להשלים עם החקיקה בכנסת ומעדיפים לפעול לפי חוק אחר. אביא לכך שתי דוגמאות:
משפט הרצח בדומא: אחת מהסיבות, כולן מוזרות ומופרכות, לכך שבית המשפט המחוזי לא קיבל את העדות הסותרת של עד היחיד שהיה נוכח בזירת הרצח סמוך לאחר התרחשותו, ואשר העיד במשטרה ובשב”כ מספר פעמים שראה את הרוצחים עומדים מחוץ לבית הנרצחים, וזאת בניגוד גמור ל”שיחזור” של המורשע ברצח, הייתה שלמרות שעדותו במשטרה נתקבלה בהסכמה בין התביעה להגנה, בית המשפט לא מוכן לקבל אותה בלב פתוח ובנפש חפצה כעדות שנאמרה בבית המשפט:
במילותיו של בית המשפט המחוזי:
” כפי שפורט לעיל, הצדדים היגישו את הודעותיו של אברהים בהסכמה, מבלי להעידו. אומר מיד כי הסכמה זו של הצדדים, ובפרט הסכמתה של ההגנה לכך, אינה ברורה. ההגנה בסיכומיה מייחסת חשיבות רבה להודעותיו של אברהים, ועל כן מתבקש כי הייתה דורשת עדותו או מזמנת אותו כעד מטעמה, זאת בשים לב לכך שידעה מראש על כוונתה של המאשימה לחלוק על כך שהשניים אותם מתאר אברהים הינם מבצעי ההצתה “.
כלומר, אם העדות חשובה, השימוש בחוק המאפשר הגשת עדות בהסכמה אינו רצוי, ואם משתמשים בו הדבר מהווה סימן ברור לכך שנושא העדות אינו מאוד חשוב…אולי זו היא הסיבה שבית המשפט לא מוצא שעדות עד הראייה היחיד בתיק רצח בו נספו שלושה אנשים, המנוגדת לחלוטין להודאה שהוצאה בעינויים, יוצרת ספק סביר, תוך הערה שהתביעה השאירה לעצמה מראש פתח לטעון טענה מוזרה שאותם אנשים עם הבגדים השחורים ומסכות הפנים שעומדים על הנפגעים מחוץ לבית הם שכניו של אברהים שבאו לעזור לנפגעים ומשום מה הם מבריחים בתנועות מאיימות מזירת הפיגוע את שכנם אברהים שגם הוא בא לעזור, כאשר כל צד לא מזהה את שכנו. ניתן לשער גם שהם הפכו באותו לילה באופן חד פעמי לאילמים או חרשים כיוון שאינם מדברים כלל בינהם… אותם שכנים מוזרים ושתקנים לא ניתנים יותר לאיתור על ידי המשטרה, אבדו עקבותיהם, ממש כאותם “מחלצים אלמונים ” ממשפט זדורוב שלטענת התביעה מטפסים על קירות תאי השירותים ומשאירים סימני דם ומיד נעלמים לנצח… מצד שני, לבית המשפט אין בעייה להאמין לחלק אחר בעדות עד הראיה היחיד שנתקבלה בהסכמה, שמתאים לטענות התביעה, אולי כי הוא לא מספיק חשוב, ולכן התביעה לא הייתה צריכה להביא אותו לעדות בבית המשפט…
גם בהרשעתו של הרופא שהוזכרה למעלה, פסל שופט המחוזי עדות שהתקבלה בהסכמה בין הצדדים בטענה שאם העדות אכן חשובה על ההגנה היה לדאוג לכך שהעד יופיע בבית המשפט, וכיוון שהסתפקה בעדות בהסכמה ניתן להבין שכנראה העדות אינה חשובה כלל, אפילו בעיני ההגנה…
במילותיו של שופט המחוזי:
“לדעת ההגנה י.ח הינו עד ליבה מובהק. ברם, לא זו בלבד שאין דעתי כדעת ההגנה אלא שאף תמהתי למשמע הדברים: עדות י.ח הרי הוגשה, כאמור, בהסכמה. וכי יעלה על הדעת, בהינתן שאכן מדובר בעד ליבה מובהק, שמסכים היה הסניגור הנכבד להגשת העדות בדרך זו ללא שיחקר י.ח ? ! אין זאת אלא ש י.ח אינו עד ליבה מובהק, ואינו עד ליבה בכלל. ”
מסתבר שגם השופט המחוזי המכובד לא מסכים עם לשון החוק בעניין עדות בהסכמה ומתקן אותו כראות עיניו, כמו חברתו המלומדת בתיק דומא.
בשני המקרים היו ערעורים לבית המשפט העליון שנדחו, ונראה שגם שופטי העליון המכובדים מאשרים ללא סייג את רמיסת החוק בבתי המשפט המחוזיים.
נראה שהדרך היחידה לגרום לשופטים לכבד את החוק במקרה זה היא לחוקק אותו מחדש בצורה כזאת שתיצור וודאות משפטית כזו ששום שופט לא יוכל לשנות אותה, בתקווה שניתן בכלל לחוקק חוק שכפי הנראה ממש לא נראה לשופטים.
אפשרות נוספת, ברוח המלצותיו של פרופסור סנג’רו, היא לאפשר לבית המשפט גם גישה “אינקויזיטורית”, וכך במקרים כאלו, בהם בית המשפט נוטה לחשוב שמשקל העדות בהסכמה יהיה נמוך יותר מעדות בבית המשפט, ייזום בית המשפט את הבאת העדים לעדות בבית המשפט, או יפנה למי מהצדדים ויציע לו ליזום את הבאת העדים לבית המשפט כדי לתת משקל ראוי לעדותם.
