תמצית
תביעה: בתחילת המילניום, אביגדור קהלני, תת אלוף במילואים, מהמעטים שקיבלו אות גבורה בשתי מלחמות קשות, שבאחת מהן נפצע קשה, והשר לביטחון פנים לשעבר, הועמד לדין פלילי בשתי פרשיות:
א. ניסיון להתערבות בחקירת משטרה נגד איש העסקים ומו”ל העיתון “מעריב”, עופר נמרודי, כולל מרמה והפרת אמונים והעברת מידע חשאי לנמרודי.
נמרודי היה נתון לניסיון סחיטה בידי עבריין בשם רפי פרידן, קצין משטרה לשעבר ומודיע וסייען למשטרה לעתיד, מומחה להאזנות סתר שהרבה לעסוק בהאזנות סתר לא חוקיות ופליליות וסיבך בהם אנשים רבים, פושע מסוכן שפגיעתו רעה ומזיקה ביותר, שמלבד המשטרה והפרקליטות (שנתנו לו מעמד של עד מדינה, כמובן) איש אינו מאמין לו.
נמרודי ביקש מהשר קהלני להפגיש אותו עם קצין בכיר במחלקת החקירות כדי לשטוח בפניו את חששותיו (שהתאמתו בסופו של דבר) שפרידן יעליל עליו עלילות שווא כיוון שנמרודי לא הסכים לשלם לו את האתנן שדרש.
ב. שיבוש חקירתו שלו, שנפתחה בעקבות המעורבות כביכול הנ”ל.
במסגרת החקירה, הגיבור הישראלי והשר לשעבר היה נתון להאזנות סתר במשך תקופה ארוכה.
פסיקה:
א. שופט השלום אל-יגון זיכה את קהלני עוד לפני הצגת טענות ההגנה וטען במילים בוטות מאוד שמדובר בעלילות שווא.
ב. הפרקליטות, בראשות שופטת בית משפט העליון לעתיד עדנה ארבל, לא ויתרה, וערערה על זיכויו המוקדם של הגיבור הישראלי. בית המשפט המחוזי פסק שהזיכוי היה מוקדם מדי ושיש להמשיך בתהליך המשפטי.
ג. שופט השלום אל-יגון סירב להמשיך בהליך המשפטי, ובמקומו הוצב שופט השלום רוזן שזיכה שוב את קהלני מכל אשמה. אגב הזיכוי קובע השופט רוזן שלוש קביעות חשובות, לכאורה טריוויאליות, שהפרקליטות חלקה עליהן:
- מותר לשר לבטחון פנים להעביר בקשה של אזרח למשטרה בתנאי שזה שזה נעשה בערוצי העבודה הרגילים ולגורמים המשטרתיים המוסמכים.
- על איש ציבור שפרש מתפקידו לא מוטלים אותם סייגים שחלים עליו לפני פרישתו, ולכן העובדה שהשר לשעבר קיבל מידע מאנשי משטרה אחרי שעזב את התפקיד והעביר אותו לנמרודי אינה מהווה עבירה פלילית.
- מותר לאדם החושד או יודע שהמשטרה חוקרת אודותיו לנסות לדבר עם חבריו ומשפחתו אודות החקירה, אפילו אם נחקרו במשטרה, ואין בכך שיבוש הליכי חקירה, אלא אם נאסרה עליו השיחה איתם במפורש בהליך ברור, שקוף ומתועד:
” המסקנה המשפטית ברורה : חשוד רשאי לשוחח עם נחקר במשטרה על חקירתו, כשזו נוגעת לו.עם זאת, ראוי להדגיש. שיחה זו מעצם טבעה מחייבת שימת לב מיוחדת.אדם חייב להשמר מכל משמר מלומר דבר או חצי דבר ממנה עלולה להשתמע השפעה או נסיון לשבש הליך חקירה. שיחה שכזו נושאת עמה, איפוא, סיכון. שומר נפשו יקפיד וידקדק בהנעת לשונו, כך שכל תיבה ומילה תהא מדודה וזהירה.”
אך גם לאחר פסק הדין של השופט רוזן, לא נחה דעתה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל מהזיכוי המוחלט, בפעם השניה, של הגיבור הישראלי והיא החליטה שיש לערער שוב בבית המשפט המחוזי, אך היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לא קיבל את דעתה.
לפני שער החוק
אביגדור קהלני פיקד על פלוגת שריון ונפצע קשה במלחמת ששת הימים בסיני. בין השאר סבל קהלני מכוויות קשות בכל חלקי גופו. על גבורתו בקרבות אלו קיבל את עיטור המופת.
במלחמת יום הכיפורים פיקד קהלני על גדוד שריון בצפון רמת הגולן והצליח, יחד עם שאר חבריו לנשק, לעמוד בפני כוחות סוריים גדולים. על חלקו בקרב זה קיבל קהלני את עיטור הגבורה.
אחרי הפרק הצבאי הממושך וההרואי, עבר לשדה הפוליטי, היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה אבל פרש ממנה על רקע התנגדותו להסכם אוסלו ולנסיגה ברמת הגולן. בתקופה בה הואשם סיים תקופה בתור השר לביטחון פנים בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו.
בחוגי ימין ובקרב משפטנים מוערכים דוגמת הפרופסור ושר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, נחשבת החקירה והתביעה נגד הגיבור הלאומי קהלני כחלק מהרדיפה של המשטרה והפרקליטות נגד מנהיגים מהימין. כך סוכלו גם חבר הכנסת והנשיא ריבלין, ועורך הדין המפורסם והשר יעקב נאמן, שניהם מועמדים להיות שרי משפטים שלפתע פתאום, עם היוודע מועמדותם “נתגלו” חשדות לעבירות שעשו כביכול, וכך סוכל גם הגיבור הישראלי הרמטכ”ל והשר רפאל איתן וכו’. יש לפחות עדות ישירה אחת של שמעון שבס שטען ששמע באופן מפורש את היועץ המשפטי לממשלה השופט לשעבר מיכאל בן יאיר אומר כלפי השר יעקב נאמן: “אני הולך לתקוע את הפשיסט”…
כל אזרח ישראלי (להוציא את ראשי מערכת התביעה, כמובן) אמור להיות שווה בפני החוק, אבל לי ברור שהיד של פרקליטי המדינה חייבת לרעוד שהם חותמים על כתב אישום: מדינת ישראל נגד אביגדור קהלני, או מדינת ישראל נגד רפאל איתן.
הציפייה היא שכתב אישום כזה יבחן היטב ובגישה סנגוריאלית, ואם יוגש לבית המשפט, אחרי בדיקה בשבע עיניים, יוגש בדחילו ורחימו ומתוך תקווה שבית המשפט ימצא דרך לזכות את הנאשם שמסר את נפשו שוב ושוב למען המדינה ואזרחיה כולם.
אבל הציפיה התנפצה אל חומת האטימות והיוהרה של הפרקליטות: אחרי ששופט השלום אל-יגון שמע את פרשת התביעה חשכו עיניו, והוא החליט לזכות את הנאשם מבלי לשמוע כלל את טענות ההגנה.
במקום לקחת את הסולם שהיגיש להם השופט ולרדת מיידית מעץ התביעה נגד הגיבור הישראלי, החליטה הפרקליטות לערער למחוזי.
בית המשפט המחוזי פסק שהזיכוי המוקדם לא היה במקומו ויש להמשיך במשפט. השופט אל-יגון סירב להמשיך במשפט ואת מקומו תפס השופט דוד רוזן.
מתוך פסק הדין של השופט רוזן:
פרשה ראשונה – העברת מידע לנמרודי ומרעיו.
על פי כתב האישום בחודש יוני 1999, או בסמוך לכך, נודע לנמרודי ועו”ד יוסי כהן, כי פרידן פנה למשטרה, ובעקבות פנייתו מתנהל עמו מו”מ לקראת כריתת הסכם “עד מדינה” (ס’ 3 לכתב האישום).
על פי כתב האישום בין החודשים יוני – אוקטובר 1999, פנו נמרודי וכהן מספר רב של פעמים אל הנאשם כדי לברר עמו אם נפתחה חקירה, ואם נחתם עם פרידן הסכם עד מדינה, כאמור.
מן העובדות המוסכמות שפרשתי לעיל, עולה כי אכן הנאשם פנה אל לוי וביקש ממנו לבדוק את הסוגיה שהטרידה את נמרודי.
שאלת השאלות, האם הנאשם העביר המידע המבוקש לנמרודי בימים בהם שימש כשר לבטחון פנים, או בימים שלאחר עזיבת תפקידו בממשלה. ימים לאחר יום 6.7.99.
לגישתי, ביום סיום כהונתו של הנאשם בתפקיד שר בממשלת ישראל, השר לבטחון פנים של מדינת ישראל, ביום ה- 6.7.99, סומן קו הגבול בנשוא ענייננו.
יש להבחין הבחן היטב בין מידע שנרכש על ידי הנאשם והועבר לנמרודי בימים בהם כיהן הנאשם כשר לבטחון פנים, לבין התקופה שלאחריה.
לאחר סיום תפקידו בממשלת ישראל, כשר לבטחון הפנים, חדל הנאשם לשמש שר, וממועד זה פקעו חובות וזכויות שהיו נתונות לו כשר.
משעזב את תפקידו חזר הנאשם בכל הכבוד הראוי להיות אזרח מן השורה.
הנאשם יכול היה לפנות אל עובדי משרדו, קצינים ופקידים בכירים שהיו כפופים לו בעת ששימש בתפקידו. אבל הם לא היו חייבים להשיב לשאלותיו. בוודאי ובוודאי המה לא היו רשאים להעביר לידיעתו ידיעות סודיות או ידיעות אחרות, שאינן מיועדות לאזרחים מן השורה.
הנאשם פנה וקיבל מידע חדש – שלא היה בידיעתו, בעת כהונתו כשר – ואותו העביר לידי נמרודי.
ראש המטה המבצעי, שליד השר לבטחון פנים, מר יוסי לוי, (להלן-“יוסי לוי”) ידע ידוע היטב, כי הנאשם אינו נושא עוד בתפקיד השר לבטחון פנים.
הנאשם פנה ושאל את יוסי לוי בנושא חקירה משטרתית. הנאשם – לאחר סיום כהונתו – פנה אל יוסי לוי, שלא בתוקף תפקיד כלשהו, ולא על פי כוחות וסמכויות שהיו נתונות לו על פי חוק. הנאשם פנה אל יוסי לוי על בסיס יחסיהם החבריים, (שנתהוו בשירותם המשותף), ואת המידע שקיבל העביר לנמרודי.
צא וראה, יש לבחון הראיות והעדויות בנושא העברת המידע לנמרודי על ידי הנאשם, ומועד העברתו.
פרשה ראשונה – הנגזר מן העובדות:
על פי התמונה העובדתית שתוארה לעיל, ניתן לקבוע, כי לפחות בשני מקרים העביר הנאשם מידע לנמרודי בנושא חתימה/ אי חתימה של הסכם עד מדינה עם פרידן.
פעם אחת היתה לאחר פנייתם הראשונה של נמרודי ויוסי כהן, בתקופה בה כיהן הנאשם כשר לביטחון פנים במדינת ישראל.
הפעם השנייה היתה לאחר שחדל לשמש בתפקיד זה. הנאשם הודיע ליוסי כהן כי נחתם הסכם עד מדינה עם פרידן.
ראשית לכל, אדון בראשונה.
הנאשם נפגש עם נמרודי וזה מספר לו על פרידן המנסה לסחוט ממנו מליוני שקלים. נמרודי מעוניין להיפגש עם המפכ”ל או עם ראש אגף החקירות, על מנת שיוכל להביא לידיעתם נתונים, מנקודת מבטו, קודם חתימת הסכם עד המדינה עם פרידן.
כמצוטט לעיל, מעלה זאת הנאשם בישיבה עם המפכ”ל, בו נוכחו אנשים נוספים.
יוסי לוי – שעדותו מוסכמת על הצדדים לכל דבר וענין – מעגן עדות הנאשם בנקודה זו, כמפורט לעיל.
יוסי לוי הוסיף וציין, כי בעקבות הדברים האלה נפגש עם יוסי כהן, ובעת הפגישה התקשר אל ראש אגף החקירות, ניצב סדבון, וביקשו לקבל את יוסי כהן. ניצב סדבון השיב בחיוב (כמצוטט לעיל).
הנה נא, הנאשם נתבקש על ידי נמרודי לעשות מעשה. הנאשם נענה לבקשה במלואה. הנאשם ששימש בתפקיד השר לבטחון פנים מביא את בקשת נמרודי לפני המפקח הכללי של משטרת ישראל. הנאשם מבקש מראש המטה המבצעי לקדם את הבקשה שביקשו נמרודי, בקשה לה נענה המפקח הכללי, כמו גם בהמשך, ראש אגף החקירות, ניצב סדבון.
לא ניתן לטעון ברצינות כנגד פועלו של הנאשם בשלב הזה.
הנאשם פעל, לפי תומו. הנאשם הציג את הדברים לפני גורמי המשטרה הנוגעים בדבר.
יתר על כן, עו”ד יוסי כהן ועופר נמרודי הציגו לנאשם תמונה עובדתית מגמתית וחד מימדית לטובת נמרודי. על פי התמונה שהוצגה בפני הנאשם, נמרודי אינו מצטייר כ”עבריין מוביל”, אלא “קורבן מוכה ומאוים”. חרף זאת, הנאשם לא חוקר בנושא ולא נוקט עמדה.
הנאשם מקבל את הבקשה בתצוגה המיוחדת שהוצגה לו בבית חברו, ומעבירה אל הגורמים המוסמכים במשטרת ישראל.
הנאשם לא עיווה דבר, לא נקט בצעד מפולפל או נפתל כדי לקדם עניינו של חברו האישי, שאליו חובר מו”ל עיתון מעריב, עופר נמרודי.
הנאשם נטל את בקשת יוסי כהן, ארוזה באריזתה המקורית, והניחה בפני המפכ”ל .
ועוד, ראש המטה המבצעי, יוסי לוי, עשה שנים לא מעטות בתפקידי חקירה במשטרת ישראל. יוסי לוי סיים תפקידו במשטרת ישראל כראש אגף החקירות.
הנאשם פנה אל יוסי לוי, על כלל רקעו באגף החקירות, ולא בהיחבא. הנאשם ביקש את יוסי לוי לפעול אצל גורמי המשטרה הבכירים, הנוגעים בדבר.
יוסי לוי לא נקשר לפעול בקשר הטעיה שהוא. יוסי לוי לא נדרש, ולו ברמז קל, לתחבל או “להסתבך” בדרכו. ראש המטה המבצעי נתבקש לעשות מעשה בצורה רשמית וגלויה מול גורם משטרתי רשמי.
הוראתו של הנאשם ליוסי לוי לפעול מול גורמי המשטרה המתאימים לקידום הפנייה הינה הוראה לגיטימית. מדובר בטיפול מיניסטריאלי שגרתי, טיפול שיכול ומתחייב מתפקידו של שר לבקשה המונחת לפניו.
אמור מעתה : למרות שכתוצאה מטיפולו של הנאשם בפנייתו הראשונה של נמרודי, למד נמרודי לדעת, כי לא נחתם כל הסכם עד מדינה עם פרידן, לא נראה פגם בטיפולו של הנאשם בפניה ראשונה זו.
הנאשם נטל הבקשה והעבירה בערוצי העבודה הרגילים לידיעת הגורמים המשטרתיים המוסמכים. כל שעשה הנאשם, בשלב זה, עומד במבחן הסבירות.
הנאשם הודה בעדותו בביהמ”ש, כי העביר בחודש ספטמבר-אוקטובר 99, לידי נמרודי עובדת חתימת ההסכם עם פרידן.
אין חולק, העברת מידע זו היתה בתקופה בה הנאשם לא נשא בכל תפקיד שהוא (משמעות משפטית של העברת מידע על ידי אזרח – ראה בהמשך).
הנה נא, הוכח בפני, כי לפחות בשני מקרים שונים הועבר מידע לנמרודי בנושא חתימה/אי חתימה של הסכם עד מדינה עם פרידן.
בחנתי את שני המקרים. לא באחד מהם, נתגבשו יסודות העבירות המיוחסות לנאשם בפרשה הראשונה.
התביעה סבורה, כי הנאשם העביר מידע לנמרודי בנושא חתימה/אי חתימה של הסכם עד מדינה עם פרידן במספר הזדמנויות נוספות.
עמדת התביעה מושתת בעיקרה על עדויות ניצב (בדימוס) יוסי לוי ותת ניצב אילן פרנקו.
טענה שלא נדונה:
ניתן לטעון, כי עדויות ניצב (בדימוס) יוסי לוי ותת ניצב אילן פרנקו, מלמדות על פניות חוזרות של הנאשם אליהם בנושא. אבל, אין בכך להוכיח, במידת הוודאות הצריכה במשפט פלילי, כי לאחר שפנה הנאשם, כאמור, הוא העביר את שנמסר לו לנמרודי.
עוסקים אנו במשפט פלילי. לא ניתן להשלים תמונה עובדתית על דרך השערות ומיני הנחות.
כמו, שיכול – אליבא דתביעה – כי כל פנייה של הנאשם אל יוסי לוי ומזה אל אילן פרנקו הסתיימה בהעברת התשובה לנימרודי/ יוסי כהן. כך קיימת אפשרות, שבעקבות אותן פניות ליוסי לוי- אילן פרנקו, לא סגר הנאשם את המעגל המיוחס לו על ידי התביעה, והותיר את המידע אצלו.
כמו כן, לא הובאה ראיה לביהמ”ש, כי נמרודי – בעצמו או באמצעות יוסי כהן – פנה אל הנאשם בנושא, מעבר למקרים אותם ציין הנאשם בעדותו בביהמ”ש, ובחקירותיו במשטרה.
טענה זו מקבלת משנה תוקף והבלטה נוכח העובדה המכרעת, שהנני רחוק מלקבוע, כי עדותו של הנאשם בביהמ”ש, על כל חלקיה – אינה נאמנה עלי.
במאמר מוסגר אציין עוד. ב”כ הצדדים הקדישו פרק נרחב בסיכומיהם לעובדה, שהנאשם לא הוזהר, ולו קורטוב של אזהרה, על ידי המפכ”ל, ראש אגף החקירות, הרמ”ט המבצעי, או תת ניצב פרנקו, בכך שהמידע הניתן לו, בנשוא ענייננו, הינו לידיעתו בלבד.
לגישת התביעה, העובדה כי הנאשם לא הוזהר, אינה אומרת דבר.
מנגד, דיבר הנאשם בביהמ”ש בהתרגשות, שבאה ממעמקי תוכו, כיצד נמנעו האישים הנ”ל מלהזהירו, כפי שעשו במקרים רבים קודמים. מדובר באישים שהינו מכבד ומוקיר. אלה לא רמזו לו, שמתעניין הוא בנושא לא לו. לא אמרו לו “הנח ידך” או “לידיעתך בלבד”.
לגישת ההגנה, אותם אישים נכבדים נמנעו מאזהרת הנאשם, מפני שלא סברו שמדובר במידע מיוחד המצריך אזהרה, או שמא חששו פן גם הם יוחשדו בשיבוש חקירה…
לאור קביעותיי דלעיל, אינני נדרש להכרעה בסוגיה זו. רק אומר, שעקת ליבו מובנת. בוודאי משליכה על עצם תמו, היקף הבנתו וכוונותיו בתיק זה.
הטענה היא טענה. טענה שיש בכוחה להוביל לזיכוי הנאשם מחמת הספק כבר עתה.
עם זאת, בכוונתי לבחון עמדת התביעה בהתעלם מטענה זו.
הזדמנויות נוספות :
על פי עדות תת ניצב אילן פרנקו בחודש יולי 1999 התחיל ראש המטה המבצעי לפנות ולשאול אותו לגבי פרשת נמרודי. תת ניצב פרנקו העריך כי מדובר בין 5 ל-7 פניות של יוסי לוי אליו.
אמור מעתה : על פי העובדות המוסכמות העולות מעדות תת ניצב פרנקו, כל פניותיו של הנאשם בנושא שעל מדוכת דיוננו היו, ככל הנראה, לאחר שחדל מלכהן שר בממשלת ישראל.
אם יטען הטוען שבתחילת חודש יולי 1999, שימש הנאשם בתפקיד שר לבטחון פנים, יושב לו, כי מוצג ת/14 מלמד שחור על גבי לבן, שהחל מיום 29.6.99, ועד יום 6.7.99, לא נתקיימו שיחות טלפון, כלשהן, בין הנאשם לבין כהן-נמרודי.
יושם אל לב, תת ניצב פרנקו לא העיד בפני. העובדות העולות מעדותו מוסכמות לכל דבר וענין.
התובעת המלומדת בסיכומיה בכתב מציינת לגבי עד זה: “…פרנקו הוא האובייקטיבי מבין העדים. באשר אין לו קשר עם המעורבים בפרשה ואין לו כל אינטרס אישי. עדותו בביהמ”ש, עדות מדויקת וזהירה, תוך נסיון לדייק בתיאור האירועים ומועד התרחשותם. בלי להגזים, בלי להתלהב או להתלהם, ויש לקבל את דבריו, מילה במילה, כלשונן, באשר יש בהן הגיון רב” (הדגשות שלי, ד.ר.).
העובדות העולות מעדות זו, הינן עובדות שאין בלתן.
משתת ניצב פרנקו לא העיד בביהמ”ש, אין בכוחי לפלג העדות ו/או להעדיף עדויות אחרות על פני עדותו.
רוצה לומר, עדותו של תת ניצב פרנקו מובילה בהכרח למסקנה : פניותיו של יוסי לוי לפרנקו בנושא הנדון התקיימו לאחר פרישת הנאשם מתפקידו.
עדות ניצב (בדימוס) יוסי לוי בבית משפט ביום 7.3.01, בפני כב’ השופט עודד אל-יגון, הונחה בפני בהסכמה. כמובא לעיל, העיד העד על פניות של הנאשם אליו בנושא שעל מדוכת הדיון.
מטבע העניינים, העד אינו זוכר את מספר הפניות.
העד ציין 4 או 5 פניות סה”כ של הנאשם אליו בנושא. 2 או 3 פניות היו לאחר פרישתו של הנאשם מן הממשלה.
על פי עדות מוסכמת זו, לא ניתן לקבוע בביטחון מספר הפניות של הנאשם אל יוסי לוי בתקופת כהונתו של הנאשם כשר לביטחון פנים. בכל מקרה, על פי עדות זו יכול ומדובר בפנייה אחת, ויכול ומדובר בשתי פניות בתקופה הנ”ל. כל אחת משתי האפשרויות נוחה לא פחות מרעותה.
ועוד, התובעת המלומדת, עו”ד אריאלה סגל – אנטלר חקרה את יוסי לוי ביום 7.3.01, בקשר לאותו תיאום פגישה בין ניצב סדבון ליוסי כהן. יוסי לוי השיב לשאלות התובעת וסיים את דבריו בנקודה זו: “… בזה סיימתי את חלקי בעניין זה. אני לא יודע אם התקיימה פגישה או איך המטה המבצעי לפנות ולשאול אותו לגבי פרשת נמרודי. תת ניצב פרנקו העריך כי מדובר בין 5 ל-7 פניות של יוסי לוי אליו.
אמור מעתה : על פי העובדות המוסכמות העולות מעדות תת ניצב פרנקו, כל פניותיו של הנאשם בנושא שעל מדוכת דיוננו היו, ככל הנראה, לאחר שחדל מלכהן שר בממשלת ישראל.
אם יטען הטוען שבתחילת חודש יולי 1999, שימש הנאשם בתפקיד שר לבטחון פנים, יושב לו, כי מוצג ת/14 מלמד שחור על גבי לבן, שהחל מיום 29.6.99, ועד יום 6.7.99, לא נתקיימו שיחות טלפון, כלשהן, בין הנאשם לבין כהן-נמרודי.
יושם אל לב, תת ניצב פרנקו לא העיד בפני. העובדות העולות מעדותו מוסכמות לכל דבר וענין.
התובעת המלומדת בסיכומיה בכתב מציינת לגבי עד זה: “…פרנקו הוא האובייקטיבי מבין העדים. באשר אין לו קשר עם המעורבים בפרשה ואין לו כל אינטרס אישי. עדותו בביהמ”ש, עדות מדויקת וזהירה, תוך נסיון לדייק בתיאור האירועים ומועד התרחשותם. בלי להגזים, בלי להתלהב או להתלהם, ויש לקבל את דבריו, מילה במילה, כלשונן, באשר יש בהן הגיון רב” (הדגשות שלי, ד.ר.).
העובדות העולות מעדות זו, הינן עובדות שאין בלתן.
משתת ניצב פרנקו לא העיד בביהמ”ש, אין בכוחי לפלג העדות ו/או להעדיף עדויות אחרות על פני עדותו.
רוצה לומר, עדותו של תת ניצב פרנקו מובילה בהכרח למסקנה : פניותיו של יוסי לוי לפרנקו בנושא הנדון התקיימו לאחר פרישת הנאשם מתפקידו.
הנאשם העביר לנמרודי מידע, כאמור, במספר הזדמנויות שונות, בתקופה שלאחר יום
ה- 6.7.99. בתקופה בה היה הנאשם אזרח מן השורה.
מה משמעות משפטית לקביעה זו. אבחן ואבדוק סעיפי האישומים שיוחסו לנאשם.
ס’ 117 (א) לחוק.
ס’ 117 (א) לחוק קובע, כהאי לישנא:
“(א) עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו – מאסר שלוש שנים.”
אדון בקצרה ביסודות העבירה :
“עובד ציבור” – הנאשם בתקופת כהונתו כשר לבטחון פנים בממשלת ישראל שימש “עובד ציבור”, כמשמעות הגדרת הביטוי בחוק.
כמפורט לעיל, בתקופת כהונתו כשר בממשלה לא חרג הנאשם כמלוא הנימה מתפקידו, פעל בסבירות ובהתאם לחוק. בתום תקופת כהונתו, חדל הנאשם מלהיות “עובד ציבור”. סעיף זה אינו רלוונטי עוד לתקופה זו.
“שמסר ללא סמכות כדין” – התובעות המלומדות מציינות בסיכומיהן שבכתב בנקודה זו: “אין במדינת ישראל שום הסדר נורמטיבי הקובע בדרך של חקיקה את מערכת הסמכויות על פיה השר רשאי למסור או לא למסור ידיעה שהגיעה אליו. המדיניות מבוססת הלכה למעשה על שיקול דעתו הבלעדי של השר, ואת שיקול הדעת הזה יש לבחון”.
דברים נוקבים אלה היו צריכים להוביל את התובעות להסכמה עם ההגנה. הנאשם פעל על פי שיקול דעתו, וגם אם שגה, אין הדבר עולה כדי עבירה פלילית. התובעות אינן סוברות כך.
משהוחוור בעליל, כי היסוד הראשון בעבירה, “עובד ציבור”, אינו מתקיים בענייננו, הרי אינני נזקק לדיון ביסוד זה. עם זאת, לא אוכל שלא לציין, כי מצאתי טעם רב בעמדת ההגנה (ראה עמ’ 20-21 לסיכומים בכתב).
“ידיעה שהגיעה אליו מתוקף תפקידו”- הסניגור המלומד, עו”ד מיכה פטמן, סבור כי: “אין כלום” – היא “הידיעה”. (עמ’ 21 לסיכומי ההגנה).
לא אוכל לקבל עמדת הסניגור המלומד.
בעדותו בביהמ”ש נשאל יוסי לוי על ידי כב’ השופט אל-יגון: “בשלב זה הסכם עד המדינה היה עדיין בחזקת חומר חקירה” תשובת העד: “היה
חומר חסוי. בזה מבחינתי נגמר הענין”. (הדגשות שלי, ד.ר. עמ’ 66 לפרוטוקול מיום 7.3.01).
מדובר בפרוטוקול מוסכם לכל דבר וענין. הילכך, חומר החקירה היה חומר חסוי. הנאשם העביר מידע מתוך חומר חקירה חסוי. מידע זה חוסה בצל התיבה” ידיעה”.
יחד עם זאת, דנים אנו בתקופה בה חדל הנאשם מלכהן כשר. בתקופה זו ה”ידיעה” לא הגיעה אליו מתוקף תפקידו.
“לאדם שלא היה מוסמך לקבלה” – גישת התביעה מקובלת עלי בשלמותה. נמרודי ומרעיו לא היו רשאים, בשום פנים ואופן, לקבל מידע הנוגע לחקירה שהתקיימה באותה עת.
כללו של סעיף, יסודות העבירה 117 (א) לחוק לא הוכחו בכל הנוגע למידע שהועבר, כמפורט לעיל, על ידי הנאשם לנמרודי לאחר יום 6.7.99.
הילכך, אינני נזקק לדיון בענין הלך נפשו של הנאשם בכל הנוגע ליסודות עבירה זו.
ס’ 284 לחוק
סעיף 284 לחוק העונשין קובע, כהאי לישנא:
“עובד ציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מירמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד , דינו- מאסר שלוש שנים”.
מוכן הייתי ליילך עם התובעת המלומדת, לצורך הדיון, בכל ניתוחה המשפטי את הוראת החוק (להבדיל מהשלכות הניתוח המשפטי על נשוא ענייננו). התובעת הסתמכה על אסמכתאות שיצאו מלפני ביהמ”ש העליון, אסמכתאות המורות הלכה פסוקה ברורה ובהירה .
רכיב נסיבתי אחד בהוראת החוק מהווה מכשלה גם על פי גישת התביעה. הרכיב הנסיבתי הינו: ” העושה במילוי תפקידו ” .
על פי העובדות, שניתן לקבוע בביטחון, הנאשם העביר מידע לנמרודי, כמצויין לעיל, לאחר שחדל להיות שר. הנאשם קיבל את המידע, שעל מדוכת דיוננו, בהיותו אזרח מן השורה, ואחר כך העבירו לנמרודי. לא ניתן לומר שעשה כן “במילוי תפקידו”– לא נתמלאו יסודות הוראת חיקוק זו .
עבירה לפי סעיף 244 לחוק
סעיף 244 לחוק קובע כהאי לישנא:
“העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים; לעניין זה, ‘הליך שיפוטי’ – לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט”.
בניתוח הפרשה השניה (ראה להלן: “פרשה שניה-שיבוש חקירתו שלו”), הגעתי לכלל מסקנה, כי חשוד הדולה פרטים מחקירתו שלו, אינו עובר, בהכרח, עבירה פלילית (הנאשם על פי התביעה, פעל כאן, כידו הארוכה של נמרודי).
השקפתי זו מובילה למסקנה: בתקופה בה חזר הנאשם להיות אזרח מן השורה, לא נתגבשו בעניינו היסודות העובדתיים של עבירה לפי ס’ 244 לחוק.
באשר ליסוד הנפשי : אין ספק, מדובר בעבירה התנהגותית ולא תוצאתית. יסוד נפשי של כוונה.
לשון הסעיף הינה רחבה. התיבות: “בדרך אחרת” מאפשרות שורה ארוכה של התנהגויות העולות כדי גיבוש היסוד העובדתי של העבירה.
עם זאת, היסוד הנפשי דורש גם : “כוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין”. כוונה מיוחדת, רצון בהתממשות התוצאה. דהיינו, רצון ושאיפה של הנאשם לפגוע בחקירה.
כמוטעם על ידי, לא ניתן לקבוע, כי הנאשם היה מודע לטיב פעולותיו, לקיום נסיבות העבירה לפי סעיף 244 לחוק. בוודאי ובוודאי, הנאשם היה חף מכל כוונה להפריע, לחקירה שהתנהלה בעניינו של נמרודי, להפריע לעבודת המשטרה, לשבש הליכי חקירה בצורה כלשהי קלה כחמורה.
הנה כי כן, העברת המידע לנמרודי בימים שהנאשם היה אזרח מן הישוב, לאחר שסיים כהונתו כשר בממשלת ישראל – אינה עולה כדי גיבוש עבירה פלילית של שיבוש מהלכי משפט.
פרשה שניה – שיבוש חקירתו שלו
על פי כתב האישום במהלך ימי החקירה בתיק זה, בחודשים פברואר-מרץ 2000, שמע הנאשם פרטים על החקירה מלוי ואח’. לגישת התביעה, מסר הנאשם מתוך החקירה פרטים לנחקרים פוטנציאליים ותאם עמם גירסאות. כמו כן, הורה הנאשם לחברו רוני אלוני, לא לגלות לחוקרים, כי שוחח עמו אודות חקירה זו.
אכן, בחודשים הראשונים של שנת 2000, נודע לנאשם על חקירה משטרתית הנוגעת גם לו.
הנאשם לא ידע נושא החקירה. הנאשם מטבע העולם, הרהר בנושא וגם שוחח בו עם חברים, שנחקרו או עמדו להחקר על ידי המשטרה.
שאלה ראשונה שיש לבחון, הינה האם אזרח היודע על חקירת משטרה המתקיימת בעניינו, חייב לשקוט על מקומו ולא לעשות דבר לעצמו.
האם אותו אזרח רשאי להכין הגנתו, או שמא מחויב הוא להאלם דום ולהתכרבל דומיה בפינתו.
לגישת התביעה, במעמד פתיחת החקירה יורדות חומות אטומות ובלתי חדירות סביבה. אין שיח ודיבור בין הנמצאים מחוץ לחומות (החוקרים טרם פנו אליהם) לאלה שבתוכן. לגישת התביעה, שומה על מועמד לחקירה לגזור על עצמו שתיקה בכל נושא חקירתו. אסור עליו בתכלית האיסור להחליף דברים בנושא עם מי מהמעורבים, גם אם מדובר בחברים קרובים ביותר ו/או בני משפחה.
גישה זו, עם כל הכבוד, אינה מקובלת עלי.
חקירת משטרה אינו הליך מקודש. לא מדובר במעין צו טבעי עליון, הליך נעלה ורם שהכל מצווים בשתיקה רועמת סביבו.
המחוקק לא הורה כך, ולא בכדי.
המחוקק העניק סמכויות רחבות לחוקרי המשטרה על מנת לאפשר להם למלא תפקידם בנאמנות. הסמכויות כרוכות לעיתים בפגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. זכויות המעוגנות עלי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחוקי יסוד אחרים.
המחוקק לא מצא להורות את שדורשת המשטרה בתיק זה.
יתר על כן. האזרח השומע בדרך השמועה, מפי חברים וקרובים, על חקירה משטרתית בעניינו, אינו יודע נושא החקירה, ולא פחות חשוב, גבולות הנושאים הנחקרים.
על פי עמדת התביעה, אסורה על הנאשם מרגע היוודע לו על חקירה בעניינו, כל שיחה עם מי מקרוביו באחד הנושאים שעלולים להחקר על ידי המשטרה. נושאים נעלמים העלולים להתפרש על שטחים רחבים ועמוקים כמעט ללא מיצרים. משמעות ידיעה שכזו, ידיעה שהגיעה אליו מפי השמועה, אליבא דתביעה – הינה גזירת שתיקה על האזרח, ובמידה רבה פרישה מן הציבור והחברה שסביבו.
תוצאה שאין הדעת סובלתה.
צריך לדעת, אזרח המדינה בשלב המתואר, טרם נקרא לחקירה. האזרח אינו יודע מה החוקרים מבקשים לדעת, וממילא אינו יודע מהי התלונה ומהן החשדות שהתעוררו בעניינו.
על פי גישת התביעה, אב אסור בשיחה עם בנו, כשהאחרון זומן לחקירה בעניינו. כך חבר עם רעהו, ונער עם נערים בני גילו, משאלה זומנו לחקירה בעניינו.
הדעת אינה נותנת, כי אסור על אזרח לקיים שיג ושיח בכל נושא, שעלול לגעת, באופן כלשהו, בחקירה עליה שמע בצורה מעורפלת או אחרת בדרך השמועה.
המשטרה מוסמכת על פי חוק לזמן חשוד אליה ולהטיל עליו ערובה על פי סמכותה בסע’ 41, 42 (4) לחוק סדר הדין הפלילי, (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ”ו-1986.
סמכות הקצין הממונה על פי חוק מוגבלת לתקופה של 30 ימים.
הוראה שכזו לא באה לעולם בנשוא ענייננו.
הסמכות לפגוע ולכרסם בחירות אזרח במדינה, נתונה לקצין הממונה בתחנת המשטרה על פי התנאים והמגבלות הקבועות בחוק.
לא ניתן להטיל הגבלה שכזו על אזרח, שלא בדרך הנקובה בחוק.
אין לקבל גישת התביעה, לפיה הגבלה שכזו קיימת מכללא, בכל מקום וזמן, גם שלא עוגנה בחוק החרוט.
המשמעות המעשית של עמדת התביעה, הינה שחשוד המשוחח ושואל פרטים על חקירה שנחקר אחר בעניינו, עובר עבירה פלילית לפי ס’ 244 לחוק. זאת למרות שלא נאסר עליו לשוחח עם מעורבים אחרים, על ידי הקצין הממונה, שבחן ושקל התקיימות התנאים הקבועים בחוק להטלת האיסור הנ”ל.
עמדה זו של התביעה אינה מתיישבת עם עקרון החוקיות.
ועוד, ס’ 172 לחסד”פ קובע, כי עד בהליך שיפוטי לא יהיה נוכח – לפני מתן עדותו – בגביית עדותו של עד אחר.
הוראה זו באה לעולם על מנת למנוע השפעה על עד, השומע באוזניו ורואה בעיניו עד אחר על דוכן העדים. הוראה זו באה למנוע התאמת עדויות וגירסאות.
ס’ 172 לחסד”פ משמש בסיס לכלל לפיו עד לא יעיין בהודעה במשטרה, שמסר עד אחר. בדומה לעד השומע עדות קודמת ועלול להתאים עדותו בהתאם, כך עד המעיין בעדות רעהו, טרם עלותו על דוכן העדים.
להדגיש, על פי ס’ 172 לחסד”פ הכלל אינו חל על נאשם.
ס’ 172 לחסד”פ מוצא להבדיל את הנאשם מעדים אחרים. לנאשם זכויות שאינן נתונות לעדים אחרים. הנאשם רשאי לשמוע עדים אחרים, עדי תביעה כמו עדי הגנה, טרם עלותו על דוכן העדים, בוודאי ובוודאי רשאי לעיין ולבחון כל עדות ועדות הנמצאת בחומר החקירה.
לאמור, הוראת ס’ 172 לחסד”פ מכוונת למסקנתי דלעיל. כמו שדינו של הנאשם שונה מדין עד אחר, כך דינו של חשוד שונה. אדם החשוד בביצוע עבירה, רשאי ללמוד ולדעת מה העידו אחרים בחקירת המשטרה בעניינו.
אם יטען הטוען, כי התוצאה של מסקנתי עלולה להכשיל חקירת משטרה, ולהפריע לגילוי האמת, שכן הדבר מתנגש עם מטרת חוקרי המשטרה להפריד בין נחקרים לסכור זרימת מידע ביניהם, פן אלה יתאמו
גרסאותיהם – יושב כי למשטרה הוענקו סמכויות בחוק. הקצין הממונה על החקירה רשאי, בהתמלא התנאים הצריכים, על פי שיקול דעתו, לאסור על נחקר ליצור קשר עם מעורב אחר.
יתירה מזו, גילוי האמת אינו תמיד האינטרס של המתלונן ראשון במשטרה. האמת יכולה להיחשף גם כתוצאה מסיועו של החשוד, ששמע על החשדות נגדו מפי נחקר אחר, והזדרז להוביל את חוקרי המשטרה בנתיב הנכון.
למותר לתאר משמעות פתיחת חקירה פלילית נגד אזרח מן השורה.
עצם פתיחת החקירה מנחיתה מכה המערערת יסודות שגרת החיים. הימים שלפני החקירה אינם כמו הימים שלאחריה.
מאזרח רגיל נקי כפיים, הופך הוא לחשוד. חשוד מוכתם שהושם בסד חברתי.
האזרח מבקש להגן על עצמו. מבקש הוא להסיר את שהובא עליו שלא מרצונו.
צריך הוא לדעת נושא החקירה ומהותה, על מנת להערך לקראת חקירתו שלו במסמכים ובראיות שיוציאו במהרה כנגה צדקו, ושמו ינוקה לתמיד.
אין זה מן המידה למנוע מן האזרח להכין הגנתו ולהוכיח למשטרה בזמן קצר ביותר, כי אין קורטוב של אמת בחשדות נגדו. מבקש האזרח לפורר את החשדות במהרה ולחזור לשגרת ימיו.
אין זה מן המידה לדרוש מאזרח להפקיר הגנתו ולהותירה לחוקרי המשטרה בלבד. זאת, לתקופה ממושכת הנמשכת לעיתים שבועות, ולפעמים חודשים ארוכים ושנים.
האזרח מבקש לדעת על מה החקירה., ומה חוקרים בעניינו.
אין כל רע ברצונו ללמוד על חקירתו, כדי שיוכל לסייע, לדידו, לחקירה ולגילוי האמת בעניינו.
ועוד, ס’ 248 לחוק, מורה, כי באישום של הדחה בחקירה תהיה לנאשם הגנה: “…אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת או מניעת שקר”.
המחוקק מקנה הגנה לאזרח, כאשר זה הניע אחר לחזור בו מהודעתו במשטרה, אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת.
למותר לציין, אדם יכול להניע אחר לחזור בו מהודאתו במשטרה למען גילוי האמת, רק כאשר יודע מה אותו נחקר מסר בחקירתו במשטרה.
בס’ 248 מלמדנו המחוקק, כי למען גילוי האמת חשוב לדעת, לעיתים, מה נחקר אחר מסר בחקירתו. בכל מקרה, ס’ 248 לחוק מתיישב להפליא עם זכותו הטבעית של אדם להגן על עצמו, להגן על שמו וכבודו, כמפורט לעיל.
משאמרתי כל שאמרתי, המסקנה המשפטית ברורה : חשוד רשאי לשוחח עם נחקר במשטרה על חקירתו, כשזו נוגעת לו.
עם זאת, ראוי להדגיש. שיחה זו מעצם טבעה מחייבת שימת לב מיוחדת.
אדם חייב להשמר מכל משמר מלומר דבר או חצי דבר ממנה עלולה להשתמע השפעה או נסיון לשבש הליך חקירה. שיחה שכזו נושאת עמה, איפוא, סיכון. שומר נפשו יקפיד וידקדק בהנעת לשונו, כך שכל תיבה ומילה תהא מדודה וזהירה.
המבחן הינו, בעיקרו של דבר, מבחן מהותי.
לאמור, לא עצם קיום השיחה עם הנחקר במשטרה, אלא תוכן הדברים ומהות העניינים שלובנו בה.
יתר על כן, הארכתי במובאות, ציטטתי פרקים נכבדים מתוך פרוטוקול ביהמ”ש והמוצגים שבו – לא בכדי.
דבריו המלאים של הנאשם בחקירתו הראשית בביהמ”ש ובחקירתו הנגדית יש בהם להוכיח ולשכנע, כי חף הוא מכל כוונה לשבש או להפריע לחקירת המשטרה.
מדובר בהאזנות סתר שנפרשו על פני שעות ארוכות. לא ראוי לבור וללכוד מתוך שעות רבות של האזנת סתר מספר מילים, ולדון בהן, כאילו היו עומדות לעצמן מנותקות מתוך רצף שיחות והערות שהוחלפו בין השניים.
עיון מדוקדק בשיחות שביקשתי להציג בהרחבה, והסברי הנאשם להן בביהמ”ש, הביאו אותי לכלל מסקנה חד משמעית : הנאשם לא התכוון לשבש את חקירתו. הנאשם לא נשא עמו בעת ההיא כל כוונה פלילית להפריע או להכשיל את חקירתו במשטרה בדרך שהיא.
הנה כי כן, בחינה מהותית של שיחות הנאשם עם חבריו, מצביעה על חפותו של הנאשם.
כללו של דבר : לא נתגבשו יסודות העבירות המיוחסות לנאשם.
הנאשם זכאי מכל אשמה.
