עדי מדינה הם עבריינים שמעידים נגד שותפיהם תמורת אתנן כספי, אי העמדה לדין, קיצור תקופת מאסר וכו’. לפי ההלכה היהודית עדי מדינה פסולים לעדות ואין להתחשב כלל בעדותם. לדעתי, אימוץ עמדה זו היה חוסך הרבה הרשעות שווא שניתנות היום בישראל. בניגוד לעמד ההלכה היהודית, הפסיקה בישראל מתייחסת אמנם לעדי מדינה בחשדנות מסויימת, מטילה כללים שעליהם אמורה התביעה להקפיד בגיוס עדים בעייתיים אלו ודורשת ראיות מחזקות, אך אינה פוסלת את עדותם.
ההחלטה הבלעדית לאישור הסכם עד מדינה נתונה בידי מערכת התביעה. במצב הנוכחי, לעיתים קרובות, ההחלטות החשובות ביותר על גורלם של חשודים במעורבות בפשע מסויים נופלות הרבה לפני הדיון המשפטי. הפרקליטות היא זו שקובעת מי להסדר עד מדינה, לרוב ללא העמדה לדין כלל, אולי עם סכום כסף בכיסו עבור עדותו, ומי להעמדה לדין ורדיפה עד חרמה. ההחלטה הקרדינלית הזאת מתרחשת ללא שום פיקוח משפטי, ללא שקיפות, ללא פירסום נימוקים.
מעבר לחובה המתבקשת מאליה לשקיפות, פירסום נימוקים וכו’ יש לאפשר פיקוח משפטי גם על שלב קריטי זה בתהליך המשפטי. לפיכך, בניגוד למצב הקיים, כל עסקת עד מדינה צריכה, לעניות דעתי, לקבל אישור מראש על ידי שופט, ולשאר החשודים צריכה להיות אפשרות ערעור על החלטת השופט.
למרבה הצער, בתי המשפט מידרדרים במדרון חלקלק של אי שמירת הכללים שנקבעו לגבי עדי המדינה (וגם בנושאים רבים אחרים), ובית המשפט העליון לא מצליח לשכנע את עצמו את המערכת תחתיו לפעול בצורה החלטית לשמירת הכללים. כתוצאה מכך לעיתים קרובות כללים אלו אינם נשמרים אך בתי המשפט כמעט לעולם לא דחו את עדות עדי המדינה מסיבה זו, וזו אולי הסיבה שכללים אלו אינם נשמרים. הדעת אינה סובלת את המצב הזה, כללים שנקבעו כדי למנוע עיוות דין אינם נשמרים ושוב ושוב נרמסים ברגל גסה של המשטרה והפרקליטות אך בתי המשפט מסתפקים בנזיפות ואינם פוסלים עדויות כאלו.
דוגמא לגילגול העיניים והרמת הידיים של בית המשפט העליון מול התופעה הפסולה הזאת ניתן למצוא בפסק הדין בעירעור של נאשם בבית המשפט העליון שניתן לאחרונה בערעורו של ד”ר יונתן לטוין:
” לא נעלמו מעיני טענות המערער ביחס להיעדר תיעוד חזותי של התשאולים שנערכו לעד המדינה. לקראת החתימה עמו על “הסכם עד מדינה”.
התנהלות זו מנוגדת להוראות המחוקק בסעיף 7)1 (לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס”ב–2002; ולפסיקה שהתפתחה בענין זה במשך השנים (וראו גם ענין זגורי, בפסקאות ט”ז–ל”ו לחוות דעת השופט (כתוארו אז) א’ רובינשטיין).
בית משפט זה עמד בעבר על חשיבות התיעוד החזותי של חקירות חשודים, וזאת על מנת לאפשר “חרכי הצצה” אל הנעשה בחדרי החקירות, דרכם תוכל הערכאה הדיונית, ואף ערכאת הערעור – היה ותידרש לכך – לבחון את האינטראקציה שבין החוקר והנחקר ולעמוד על סימנים באשר למהימנותו של האחרון; וכן כדי למנוע העלאת טענות סרק כנגד אופן ניהול החקירה. מרבית טענותיו של המערער הן לפנינו הן בערכאה הדיונית, עסקו באותן חקירות של עד המדינה, שבהן, כך נטען, “הלעיטה” אותו המשטרה בגרסה המפלילה את המערער.
עד המדינה עצמו אף העיד במהלך חקירתו הנגדית כי קרה לא אחת שנאלץ לתקן את חוקרי המשטרה כאשר כתבו דברים שונים מאלו שאמר להם.
יש לראות חומרה רבה בהתנהלות חקירתית שכזו, אשר למרבה הצער חוזרת על עצמה בתיקים שונים, ואשר לא רק מנוגדת להוראות הדין אלא גם מונעת מבית המשפט את האפשרות לצפות בחקירה ולהתרשם באופן בלתי אמצעי ממנה.
לא זו בלבד, אלא שהיעדר תיעוד מלא של החקירה מעורר, ובצדק, טענות רבות מצד הסניגוריה, אשר בירורן מצריך התדיינויות מיותרות המסיטות את ההליך ממסלולו ומאריכות את משך המשפט.
יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן שוכנעתי כי קיימות ראיות רבות שיש בהן כדי לסייע לעדות עד המדינה, ומשכך איני סבור כי היעדר תיעוד חזותי של חקירותיו גרם למערער לעיוות דין.
ואולם, לא מן הנמנע כי בנסיבות אחרות, יהיה במחדל חקירה מסוג זה כדי להטות את הכף לזכות המערער.
בית המשפט העליון משלם מס שפתיים בלבד לכללים שנקבעו: מחד הוא נותן את ידו להרשעה של נאשם ללא עבר פלילי כלל על סמך עדות עד מדינה שהינו לפי עדותו עבריין מובהק. עדות זו ניתנת למשטרה באופן פסול לחלוטין ובניגוד לכללים וההלכות שנועדו להכשיר במידת מה עדות בעייתית כל כך של פושע מועד. האתנן תמורת העדות הוא עצום: אי העמדה לדין על פשע שהיה מכניס אותו לפחות לשבע שנים בכלא, ואף קבלת כסף מהמדינה תמורת עדותו. מאידך, בית המשפט העליון מסתפק בנזיפה במשטרה… לא נשמעת בפסק הדין שום ביקורת על שופט המחוזי שאינו טורח אפילו לנזוף במשטרה על מחדליה הברורים כל כך בחקירת עד מדינה מפוקפק שכזה.
שופט זה נותן אמון מלא בעדות עד המדינה העבריין על סמך התרשמותו ממנו בבית המשפט, כביכול יש לו “מכונת אמת” במוח שיודעת להבחין בין עד שקרן לדובר אמת, אך, אפילו מכונת אמת אמיתית לא קבילה כידוע בבית המשפט…
המחשבה שעבריין חכם ומנוסה לא יכול לייצר גרסה קוהרנטית ואמינה כאשר כל הקלפים בידיו וחוקרי המשטרה שמחים לעזור לו היא בעיני נאיבית לחלוטין. לדעתי, שופט זה ראוי שיתייחסו לכל קביעותיו בחשדנות, ולא כך נוהג בית המשפט העליון. בהמשך אקדיש מאמר שלם לניתוח פסק דין בעייתי זה.
עדות אישית לסכנה הנובעת מעדי מדינה חכמים ומשכנעים שלבית המשפט קשה מאוד לעמוד על טיבם מביא עו”ד אברהם פכטר במאמר שפורסם בלישכת עורכי הדין:
“כדוגמא אתן מקרה אחד קיצוני בו “עד מדינה” שהמשטרה תמכה בו ללא היסוס ובתקיפות, העיד משך שלושה ימים על דוכן העדים בצורה מרשימה ומשכנעת, כשהוא עונה על כל השאלות הקשות, על הסתירות, על אי ההבנות וחוסר ההגיון. בית המשפט הלך שבי אחרי עדותו השוטפת והביטחון שהקרין. אך דווקא דברים אלה הם שהדאיגו אותי ולא נתנו לי מנוח בשל היותם שלמים וטובים מידי וללא סתירות וספיקות – שכן קבלת עדותו בנושא גניבת נשק מצה”ל ומכירתו לערבים, נשק שחלקו אף הגיע לחמאס ולפת”ח לביצוע פיגועים, היו שולחים בחור ישראלי צעיר ל- 20 שנות מאסר לפחות.
לאחר בדיקה וחקירה אישית עם גורמים ביטחוניים, הגעתי למסקנה שמדובר בשקרן פתולוגי בעל כושר דיבור והמצאה מדהימים. במעשה חריג ויוצא דופן בגיבוי מלא של פרקליטת מחוז המרכז הודעתי לבית המשפט ביוזמתי שאסור להאמין ל”עד המדינה”. והנאשם זוכה ואף קיבל פיצויים על מאסר שווא.”
לרבים זכור היטב עד המדינה בפרשת הברנוער שהיתל במשטרה ובבתי המשפט וכמעט הביא להרשעת שווא של נאשם ברצח, כאשר כנראה רק פריצת דרך טכנולוגית שהביאה לשחזור מידע מהטלפון של הנאשם הצילה אותו מכמה מאסרי עולם.
בתי המשפט שמכשירים את השרץ, נותנים את ידם לעיוות דין שנעשה שוב ושוב. לא ניתן לדעת כמה אנשים חפים מפשע נרקבים היום בבתי הסוהר עקב עיוות דין זה.
מכיוון שהוברר שלא ניתן לסמוך על בתי המשפט שימנעו עיוותי דין כאלו, ראוי לחוקק את חוק “פרי העץ המורעל” כפי שנהוג בארצות הברית של אמריקה. חוק זה פוסל לחלוטין עדות שנגבית שלא כדין.
למרבה הצער, החוק שמציע שר המשפטים החדש סער בתיאום עם השופטת ארבל רחוק מאוד מלפתור את הבעייה מכיוון שאין בו פסילה גורפת של עדויות שניתנו בניגוד לכללים: “בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה, ובכלל זה הודעה, חפץ, או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שהראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תפגע בזכות להליך הוגן, בשים לב לאינטרס הציבורי בקבלת הראיה”. לדעתי ההבדל בין המצב הקיים למצב אחרי קבלת החוק אינו גדול, גם היום רשאי בית המשפט לפסול עדות כזאת.
בפסק הדין החשוב והאמיץ של השופט עדן בתיק חסן-סגיס, למזלו של דוד חסן, השופט מוצא סתירות ותמיהות בעדותם של עדי המדינה ולכן נקל עליו לצרף את אלה למחדלי תיעוד החקירה, לבחירה המוזרה בנתינת מעמד של עדי מדינה לנאשמים המרכזיים וכו’ ולזכותו מכל אשמה. הבעייה מחמירה אם השופט לא מוצא סתירות כאלו, וצריך להתלבט אם לפסול את העדות עקב מחדלי החקירה. מהחומרה היתרה שבה השופט עדן מציג את משמעות אי שמירת הכללים בנוגע לחקירת עד מדינה ניתן לקוות שהיה פוסל עדות פגומה כזו בכל מקרה, אבל אפילו השופט עדן לא אומר זאת במפורש בפסק הדין:
“המנגנונים אשר נקבעו בדין לתיעוד חקירות בכלל, עניינם באפשרות להתחקות אחר האמת, במסגרת ההליך השיפוטי. מנגנונים אלה, אשר להם חשיבות רבה, צריכים להקפדה, ביתר שאת, כאשר עסקינן בגיוס עד מדינה.
התהליך שבמסגרתו נעשים דברים במסגרת החקירה, ללא תיעוד, אינו מאפשר לבית המשפט לבחון את הדברים לאשורם, ואינו מאפשר ירידה של ממש לחקר האמת. אין מדובר בעניינים שוליים או טכניים, אלא מדובר בעניין מהותי ומרכזי ביותר, והוא הגיוס של עד המדינה, והדברים שנאמרו לו או שנאמרו על ידו, ושהביאו לגיוסו כאמור.
קשה להפריז בחשיבותו של המניע של אדם לשנות מהקצה לקצה גרסאות קודמות שאמר בחקירות קודמות, ולפתע פתאום להודות באופן מקיף וגורף, בשורה ארוכה של עבירות חמורות ביותר, תוך העלאת גרסה שנועדה להפליל אחרים.
משלא ידוע לנו אם כפועל יוצא מאיום או הבטחה נסתרים באה ההסכמה הזו לעולם, נפגעת האפשרות לרדת לחקר האמת.”
לפי הכללים והפסיקה, מכיוון שעדי מדינה חשודים מטבעם, גם ללא מחדלי חקירה, נדרשת תמיד עדות מסייעת, משמעותית יותר או פחות, לפי טעמו של כל שופט, לחיזוק טענותיהם. לעניות דעתי, במקרה של שימוש בעד מדינה, סדר הדברים אמור להיות הפוך: צריך ראיות משכנעות מאוד שלא משאירות ספק משמעותי, ולאלו ניתן לצרף את העדות המפוקפקת של עד המדינה.
