בחוברת ג’ של “שאיפותינו” נזכר שמי בתור ידיד של “ברית שלום”, ולפיכך הרגשתי חובה להגיד גם אי אלו מלים של בקורת על כיוון התנועה בזמן האחרון, בבחינת “תוכחת מגולה”י. אולם בגלל הצורה הבלתי הוגנת שחלק מן הפוליטיקה מסביב לשאלה זו לבשה, (וגם ה”נתיבה” לא נוקתה ממנה) נמנעתי מזה וחכיתי עד יעבור זעם, עד שישכך קצף הויכוח, ואפשר יהיה לדון בדבר מתוך דעה מיושבת. כיום, אחרי שהרוחות שקטו במקצת, אני מנסה לברר את דעתי בשאלה זו.
ראשית דבר: ידידותי ל “ברית שלום” לא פקעה גם כיום. גם עתה אני חושב להכרחי לעשות את כל אשר בידינו, כדי ליצור יחסי שלום עם שאר תושבי הארץ והארצות השכנות. כמו כן לא פג אמוני בעסקני “ברית שלום”, אעפ”י שבכמה נקודות אין אני תמים דעה אתם, ברור לי, בבור לבם ובנקיון כפם עשו מה שעשו, אלא שלדעתי שגו בכמה נקודות יסודיות.
השלום נחוץ לנו, ראשית כל, מתוך התועלת של ענייננו אנו. כי אין לך דבר המזיק יותר לעבודת היצירה שלנו מאשר זעזועים ביטחון ושלום הארץ. עבודתנו יכולה להתקדם ולהצליח רק מתוך שקט וביטחון שלם. זה נוגע לחיי השעה. אולם גם חיי העולם דורשים את השלום. סוף סוף הוטל עלינו לחיות כאן ביחד עם שאר תושבי הארץ ובין הארצות השכנות, ועלינו לדאוג כבר מעתה לשלום בית ושלום חוץ. עלינו לדאוג מעתה למנוע מלהשריש את ההכרה, כי תנועתנו היא אויבת וצוררת לשכנים. להיפך. עלינו לפתח ולהעמיק את ההכרה, כי אנו חוזרים הנה כעם המזרח שגורש מכאן בחוזק יד, וברצוננו לחיות שוב חיי אחווה עם העמים השכנים. כל זה דורשת התועלת הפשוטה של ענייננו.
אבל גם הערך המוסרי של תנועתנו מטיל עלינו לחובה את הדאגה לשלום. שלום העמים הוא חלק בלתי נפרד מיעודי הגאולה. עצם דרישותינו מיוסדות על תביעת ההגשמה של הייעודים האלה. ומשום כך ברור, כי עלינו לשאוף לכך שההוצאה אל הפועל של שאיפותינו תעבור בדרך השלום. אגב: גם בתקופת הכיבושים והניצחונות היה השלום אחד היסודות של החיים החברותיים שלנו, ושבעה מבני המלך הוקעו לעין השמש על “שפשטו ידיהם בגרים גרורים” (יבמות ע”ט). על אחת כמה וכמה עתה, אחרי שאלפי שנים עברו עלינו כל מיני עינויים וייסורים בתור בנים חורגים בארצות נכר. מי כמונו הרגיש על גבו את כל הקלקול והשפלות המוסרית שביחסי העמים ובצורך לתקנם תקון יסודי.
משום כך יש לקבול ולהתאונן על המוסדות הפוליטיים שלנו על שהיזניחו לגמרי את הנקודה החשובה הזאת שבעבודתנו. לא ניהלנו כל פעולת הסברה בין השכנים בארץ ובארצות השכנות. גם כיום עוד אין לנו אפילו כלי מבטא בערבית שיתן לפחות אינפורמציה נכונה על מעשינו ושאיפותינו, והמקור היחידי שממנו יונקת דעת הקהל הערבית בארץ ובחו”ל היא עתונות ההסתה. גם כיום אין תשומת לב לעבודה פוליטית בארצות הערביות והמושלמיות בכלל. וכאן כר נרחב ל “ברית שלום” בתוך המחנה להעיר ולעורר, השכם ועורר, על ההזנחה הזאת. אבל רק בתוך המחנה. אולם לדעתי לא נכון בהחלט לפנות בדברים האלה למחנות אחרים, מפני שני טעמים: ראשית, הדבר הזה מרחיק אותנו מן המטרה בתוך המחנה ובמקום לרכוש תומכים לרעיון ” ברית שלום ” מרחיקים ממנו רבים, ושנית, יש בזה גם משום סכנה לענינינו. לעמים אחרים שמשענתם העיקרית הוא הכח הממשי ושבעינייני הצדק משתמשים רק לתפארת המליצה, או במקום עלי תאנה לכלי המשחית, אין סכנה בדבר, אם מי שהוא מבני עמם קובל על ממשלתו, מנקודת ההשקפה של הצדק, אבל לנו, שאין לנו שום כח מלבד המשענת השפופה של צדק לאומים, וגם זה רק אצל יחידי סגולה, חסידי אומות העולם, והשאר, העולם כולו מוצף ממבול של שנאה לישראל, הרי כשבאים לערער ואפילו רק להטיל ספק בעיני העמים בצדק שלנו, יש בזה סכנה רצינית לכל ענינינו. משום כך אני חושב ללא נכון את מעשי אחדים מחברי ‘ברית שלום” שבמקום לפנות בדבריהם אלינו, אל המחנה היהודי. פנו לעתוני אומות העולם.
ועכשיו בנוגע לצדקת דרישותינו. היש באמת מקום לחשוש שבשאיפותינו יש אבק של כיבוש ועושק לגבי אחרים? לדעתי בהחלט לא. כל הרעיון להשתמש ביסוד ההגדרה העצמית לגבי ארץ ישראל הוא מוטעה. ליסוד זה מקום בארצות נושבות מלאות אוכלוסים. אם רוצים לעכב או למנוע את חרות השלטון בארץ כזאת ודאי שזה בנגוד לצדק, אבל אם באים בכח הנחה זו למסור את השלטון בארץ שוממה ובלתי נושבת לידי קומץ תושביה, שהם רק החלק העשירי מכח הקליטה של הארץ רק בגלל תאוות שלטון של מנהיגים. או אפילו של כל התושבים, הרי זהו לא נכון בהחלט. יש עוד באנושיות חולשת ההתבטלות לרבים, שנשארה במורשה מדורות קדומים. מה שליחיד אסור באיסור חמור אנו חושבים לכשר בתכלית לרבים.
מתוך כך יש לנו גם אמת מידה מיוחדת לצדק היחיד ולצדק הרבים. בנוגע ליחיד הרי אין כל ספק, כי אדם המרכז בידיו שטחי אדמה גדולים, שהם שוממים תחת ידו, יש בזה משום אי־צדק, ומידת הצדק דורשת שהוא ישאיר לעצמו רק שטח שבכוחו לעבדו ולהתפרנס ממנו ואת השאר יחלק או ימכור למחוסרי קרקע ועבודה. ואם האיש אדוני הקרקע מכביד את לבו ואינו רוצה לעשות הישר והטוב, הרי מדת הצדק דורשת שהצבור יכריחו לכך מפני תקון העולם. ולמה לא נשתמש באמת מדה זו גם ביחס לעמים וארצות? אם לאומה אחת ישנם מרחבים ללא גבול, פי עשרות מצרכם ויכולת הנצול שלהם ולאומה אחרת אין כל והיא משום כך נעה ונדה בעולם, למה לא נבין שמדת הצדק דורשת שחלק מהעודף הגדול הזה ימסר לאומה חברתה. וביחוד הדבר הזה ברור לגבי עניינו. כי כאן אין זה קשור בקיפוח זכות מולדת של מי שהוא.
כי ארץ ישראל משמשת מולדת רק לאומה הישראלית בלבד. האומה הערבית אינה חושבת אותה למולדת. ברשותה נמצאות כמה ארצות ומדינות המשמשות לה למטרה גם תושבי הארץ הערביים אינם חושבים אותה למולדת. אצלם היא רק “סוריה הדרומית” או חלק מן האחדות הערבית. “הפלשתינאיות” או “הטרנסיורדניות ” הם יצירים שעוד לא באו לעולם, ושיצירתם מוטלת בספק. האומה הישראלית היא היחידה שרואה בארץ ישראל את מולדתה היחידה, שגורל חייה קשור בה קשר נצחי זה אלפיים שנה, שהיא גורשה ממנה בתוקף אכזריות רשע והולכת מגולה אל גולה וסובלת כל מיני עינויים, טביחות , רדיפות וגזירות אכזריות. ובכל זאת הקשר עם מולדתה לא נתרופף אף במשהו.
אמנם אנו מכירים בזכויות הערביים שהתיישבו כאן בימי גלותנו. אבל רק ביחס לאותם השטחים שעליהם התיישבו הדרושים לקיומם, אבל אותם השטחים הגדולים ששמרו את בריתם לישראל, נשארו בשוממותם ולא נבלעו ע”י אחרים עד היום הזה, נשארה זכותם של ישראל הקדומה בעינה ובתקפה. הבעלות הלאומית על השטחים האלה היא רק לישראל, והשאיפה להפקיע מהם בעלות זו מתנגדת לכל צדק ויושר. בזכות בעלות זו ובזכות ישיבתם של התושבים הלא יהודים אנו רוצים לעשות שוב את ארץ ישראל למולדת האומה הישראלית כולה ולתושבים הלא-יהודים הנמצאים כאן. זהו היסוד של דרישתנו.
הטענה שבין כך ובין כך ארץ ישראל לא תכיל את עם ישראל כולו, רובו הגדול ישאר בגולה וארץ ישראל תשמש להם רק מרכז ל “תרבות עברית” ול “חיים עבריים” ומשום כך מיותרת הדרישה ל”מולדת” המעוררת חרון אף אצל אחרים, אינה נכונה. תרבות מקורית וחיים מקוריים אינם יכולים להיווצר כי אם במולדת, במקום שגם החיים הפומביים והמדיניים יהיו טבועים בחותם לאומי. אמנם גם ה “גטו” תרבות מקורית, ובמשך שנות גלותנו הרבות נוצרו על ידינו יצירות גדולות וחשובות בגיטאות השונים שלנו. אולם, ראשית, אנו רוצים כיום בתרבות של מולדת ולא בתרבות של גטו, וברצוננו להמשיך את אותה היצירה הגדולה שיצרנו בהיותנו שרויים על אדמתנו. שנית, חומות הגטו הולכות ונהרסות זו אחרי זו, וזרם התרבויות הזרות שוטף את בית ישראל וחודר גם למעמקי נשמתנו. בתנאים כאלה גם תרבות של גיטו לא תוכל להיווצר, וכל מהותנו עומדת בסכנה. ראינו את סופה של היהדות באותן הארצות שבהן נפרצו חומות הגטו לפני הראות ניצני הציוניות. אמנם כיום הוטב מצב היהדות גם שם בהשפעת ארץ ישראל המתעוררת לתחיה, אבל אם תכזבנה התקוות שתלינו בה, נשקפת הסכנה ליהדות כלה. גם עינייך ה”ארצי-ישראליות” אינו מחוור בעיני, לארצישראליות המכילה את כל האומה הישראלית אני מסכים בלבב שלם, אבל ל”ארצישראליות” שתכיל רק את קומץ היהודים היושבים כאן ואפילו בהוספת עוד קמצים כאלה אני מתנגד בהחלט. לדעתי יש בזה משום בבואה של ההתבוללות, ויש דמיון גם בגורמים שהביאו לידי מחשבות אלה וגם במהותן.
גם ההתבוללות באה מתוך אהבת ישראל וצערן של ישראל ומתוך שאיפה להרמת קרנם, אלא שנטתה מן הדרך מתוך ששמה את עיניה רק בהווה ולא הביאה בחשבון את העבר והעתיד.
ההווה של ישראל היה אז ללא מוצא. לאדם מישראל לא הייתה אפילו הזכות האלמנטרית של אדם באשר הוא אדם, והוא היה אך עשוק ורצוץ ללא מושיע. התקוה לתחיה לאומית בדרך הטבע לא היתה אז, והעסקנים של הימים ההם שחתרו למצוא פתרון טבעי לצרת ישראל ראו לפניהם רק דרך אחת: להשיג בשביל ישראל לפחות זכויות האדם ולעשותו לאזרח שווה עם כל בני ארץ מגוריו. כדי ליצור את האפשרות להשגת זכויות אלה ולהכשירו למלאות את תפקידו בתור אזרח היה צורך להקדים את הפסקת הקשר של ישראל לציון, שהיה גורר זרות בארצות הגולה. ומשום כך עמדו ומחקר את שם ציון וירושלים. שיטת ה”ארצישראליות” הנזכרת נובעת גם היא מאהבת ישראל וצערן של ישראל מתוך שאיפה להגשמת הציוניות. אלא שגם היא נעוצה יותר מדי בהווה רע ומר, בעולם בו שולטים הכח והאלימות ואנו חלשים ונדכאים. ההתנגדות מצד מנהיגי השכנים נמרצה וגם בפנים אין שלום. התגודדות והתנכרות, ואי המוצא?
מתוך כך נולד הרעיון לצמצם את השאיפה ולהתאימה אל ההווה בצורה שלא תעורר התנגדות על הפסקת הקשר של ציון לישראל. אולם גם הראשונים וגם האחרונים שכחו שעמנו הוא עם הנצח, הוא חי בעיקר בעבר הגדול ובעתיד הגדול, וההווה עם תנאי ההווה אינם תופסים אצלו מקום חשוב ביותר. הנה עבר רק דור אחד וכל שיטת ההתבוללות עברה מן העולם, וישראל השיג את זכויותיו בגולה בלי להתכחש לציון וירושלים, וכך יהיה גם ביחס לאיך ציון תשיג את זכויותיה בלי להתכחש לישראל. משום כך אין לדורנו כל רשות לגרוע דבר מה מזכויות הנצחיות של ישראל ושל ארץ ישראל או בגלל חיי שעה ותנאי השעה. הזכויות של ישראל שייכות לא לדור אחד, כי אם לנצח ישראל שמן העולם ועד העולם. יתכן שדורנו דור המדבר, אבל לא עלינו המלאכה לגמור. לא קיבלנו בקבלנות לבנות את הבית הלאומי דווקא בימינו. יתכן שאנחנו נניח רק את היסוד ואת הבנין יקימו הדורות הבאים. אבל אין לנו הזכות לקצץ בנטיעות ולנתק את הקשר הניצחי שבין ישראל למולדתו.
וכאן אנו באים לשאלה הכי חמורה: מה איפא לעשות להשגת השלום וההסכם עם הישוב הערבי? אצלי אין זאת שאלה של הסכם. השאלה רחבה יותר: כיצד להשיג את הידידות של הישוב הערבי למפעלנו? כיצד להביאו לידי כך שיברך אותנו ואת צדקת דרישתנו? כי הסכם חיצוני שאינו נובע מתוך הכרה פנימית אינו מוסיף כלום. אם לשלום, הרי לברית שלום אמת, לברית אחים עינינו נשואות, ולא לחזה שלום שישמש כסות עינים לחתירות והתנגשויות תמידיות. אם רק יהיה הרצון לשלום אמת ויכירו בצדקתנו ובזכותנו להקים שממות ארצנו, הרי אין ערך לסעיף פלוני ואלמוני. מתוך רצון טוב הדדי אפשר יהיה למצוא את הניסוח המתאים להבטחת הזכויות הצודקות של שני הצדדים.
אבל האפשר היום לקוות לשלום כזה? מסופקני. שלום כזה דורש מדרגה מרובה של מוסר, וכיום עיקר זה חסר מן הספר.
בימים האחרונים שמענו על המחאה החריפה של גאנדי על הנסיון להתנקשות בחיי המשנה למלך בהודו. וכאן נשפך דם עוללים ויונקים ברחובות ולא נשמעה אף מלה של מחאה. להיפך. הרוצחים המעטים שנאסרו נתעלו למדרגת “קדושים” ונאספות בשבילם תרומות בתור הכרת תודה. כל ויתורים שייעשו עכשיו ירחיקו אותנו מן המטרה. הם רק יעזרו למחוללי הפרעות להתבסס בתור מנהיגי העם וליטול את ההשפעה מן הטובים והישרים שבהם, עד כמה שישנם בכלל. ובשעה כזו אין אני חושב כלל את שלילת השלטון העצמי למתנגד לצדק. ושוב אני מקיש כך היחיד אל הרבים גם שלילת החופש של היחיד היא בלתי צודקת, ובכל זאת כשהיחיד משתמש בחופש להזיק לאחרים, הרי בגזירת הצדק מגבילים את החופש שלו, והוא הדין בנוגע לרבים.
ודאי שלא נעים לנו להישען על כידונים. אבל לאמיתו של דבר משענתנו היא הצדק והכידונים באים רק להגן על הצדק. לצערנו אנו חיים בדור שהכידון משמש מגן ומחסה לצדק ומלווהו על כל צעד ושעל, לא פה בלבד, כי אם בכל העולם כולו. דל הכידונים ליום אחד ו”איש את רעהו חיים בלעו”. כאן המצב במידת מה יותר טוב. כאן הגענו במובן ידוע לאותה מדרגה אליה שואף חבר הלאומים, שהסכסוכים בין עם לעם יוכרעו לא על ידי כוחם ועוצם ידם של העמים המעונינים, כי אם על ידי כח משפט העמים. הכידונים הנמצאים כאן הם לא שלנו, הם נשלחו הנה על ידי חבר הלאומים כדי לשמור על הגשמת שליחות היסטורית וצדק היסטורי, ומשום כך אין כל כך לזלזל בהם כל עוד שאין לאל ידינו להגיע לידי הסכם ושלום אמת.
הדרך להסכם על ידי ויתורים היא קצרה וארוכה, ואולי היא לא תביאנו אל השלום לעולם, אבל ישנה דרך אחרת שהיא ארוכה וקצרה, וכיוונה לא מלמעלה למטה כי אם מלמטה למעלה. ראשיתה בשכבות הכי נמוכות. בדרך זו התחילה הסתדרות העובדים לפני שנים מספר ב”ארגון המשותף” ובה יש להמשיך. לפתח הסברה רחבה בין השדרות הרחבות, שמצפונם עוד לא נשחת ולמצוא את הדרך לשתפם במפעל הבניין שלנו.
כאן ברצוני להעיר מלים מספר בנוגע ל”אבן העברית”, שדייר ברגמן מנה בה את הסתדרות העובדים. לדעתי איך זה נכון להראות על ה”אבן העברית “כעל סמל של צרות עין לגבי אחרים. אני רואה ב”אבן העברית” סמל להגשמת שנוי הערכין שהציונות תבעה מעם ישראל. לפני תשע שנים נזדמנתי פעם בדרך עם עורך העתון הערבי ”איל נאפיר”י מחיפה ונפגשנו בקבוצת צעירים וצעירות שעבדו שטופי זעה בכביש. ובו בזמן שעיני זלגו דמעות מהתרגשות שאלני הוא “מה למשוגעים האלה ולעבודה מפרכת זו?” לשיטתו צדק. סמי מכאן את מסירות הנפש החלוצית, את הכמיהה לחידוש נעורי האומה על יסוד של טהרה וצרק וישאר רק שגעון. צעירים וצעירות שיכלו לחיות “כבני אדם” בכרכי אירופה. כיתתו את רגליהם הנה כדי לפוצץ סלעים תחת להט השמש. ודאי כי שבירת רצון ושבירת החיים במדה כזו אינן כדאיות אך ורק כדי להצר את רגלי מי שהוא. אבל ד”ר ברגמן, היודע את טיב השגעון הזה, ושהוא בעצמו נתפס לו במידת מה, צריך להעריכו כראוי. בהתרגשותי אני לא היה שמץ של צרות עין כלפי הפועלים הערבים לעבודה מפרכת זו.
אודה ולא אבוש. כי כשראיתי בגולה יהודי עובד עבודה מפרכת כזו, הייתי נד לגורלו ומתפלל שהקב”ה יזמין לו פרנסה יותר נקיה וקלה, אלא שכאן ראיתי עין בעין את ההתאמצות הגדולה של ישראל להתנער מחיי הגולה ומקלקולי הגולה ולהינטע על אדמתו בצדק ובמישרים, וה”אבן העברית” שהיא פרי ההתאמצות הזאת, משמשת לה סמל חי.
אולם שינוי ערכין זה דורש מלבד מסירות הנפש מצד הפועל גם הערכה מצד נותן העבודה והוא לא יוכל להתגשם מתוך ניצול ותנאי העבודה של עבדות עולם. המתחרה ב”אבן העברית” היא לא ה”אבן הערבית”, כי אם ה”אבן הזולה”, והיא מסוכנה במדה שווה לעובדים מכל הגזעים, ובכל אופן היא לא תשמש מכשול בדרך להסכם ושלום אמת.
גם אנשי התרבות שלנו ובראשם האוניברסיטה יכולים למלאות תפקיד חשוב בעבודת השלום. עליהם להשתדל לסול מסילה אל אנשי התרבות שבמחנה הערביים בארץ ובחוץ לארץ וגם אל אנשי המוסר שבעולם המושלמי בכלל. יש צורך להתחיל במפעל הסברה רחב. גם המוסדות הפוליטיים צריכים להקדיש יותר תשומת לב לחזית זו. כשם שיש לנו באי-כח בארצות אירופה, כשם שאנו מתענינים בתיירים מאירופה ומשתדלים להסביר להם את ענייננו, וכשם שאנו מוציאים חוברות הסברה בשביל אחרים, – כך עלינו לעשות זאת גם בנוגע לעולם הערבי והמושלמי. עלינו לברר השכם וברך את רצוננו הטוב ואת שאיפותינו הצודקות, עד שנמצא אוזניים קשובות.
הרבי ר’ אלימלך ז”ל מליז’נסק למד פעם מדת האמונה מילד אחד שפגע ברחוב כשהוא בוכה וקורא לאמו. וכשהוא ניסה להסביר לו כי צעקתו אינה מגיעה לאמו הנמצאת בביתה, ענהו: אני כל כך אצעק, עד שסוף סוף תשמע אמא ותבוא. אולי גם אנו צריכים ללמוד ממדה זו.
זוהי אמנם דרך ארוכה. אבל ברגע זה ובתנאים של עכשיו אין אחרת, ובכל אופן על ידיה נקדים להגיע אל המטרה מאשר ע”י הדרך הקצרה.
