בכרוז האחרון של הוועד הפועל הציוני המצומצם נאמר בין השאר: אל יאמרו בליבם רפי הרוח שבקרבכם, כי אבדה תקוותנו. נצח ישראל לא ישקר, תוחלתו זו לא תאכזב. מאמצי עמנו לחירות ולקוממיות בארצו לא ייפסקו על ידי מעשי דמים ועל-ידי הפרת חוזים. שיבתכם לארץ ישראל אינה תלויה בהבטחות ואינה נשענת על חסד לאומים (ההדגשות של הכותב).
הפירוש הפשוט של הדברים האלה הוא, שהציונות אינה סומכת כיום על הבטחות אומות העולם. היא גם אינה בוטחת בכוחה ועוצם ידה, ובכל זאת היא בטוחה שלא אבדה חס-וחלילה תקוותינו, ש”מאמצי עמנו לחירות ולקוממיות בארצו לא ייפסקו משום שהיא שמה מבטחה בנצח ישראל”, כלומר: ב”הקדוש-ברוך-הוא שהוא ניצחונם של ישראל” (פירוש רש”י על הפסוק הזה). ומכיוון שעל החתום באו מנהיגי היישוב מכל הזרמים, וגם מהזרמים החפשיים שבישוב, הרי יש להסיק מזה שבחוגים אלה זז משהו בזמן האחרון, שהמאורעות האחרונות בעולם הרעידו את מיתרי המחשבה בקרב החוגים האלה ועוררו לחשבון נפש ולשינוי הקו במשהו.
אכן, המאורעות בעולם ערערו במידה רבה את היסודות שעליהם נשענה הציוניות החילונית. ציוניות זו תמכה את יתדותיה מראשיתה באמונתה בתרבות אירופה. היא נשענה על ההנחה, שתרבות זו חותרת לצדק וליושר ושהיא עמדה להשליט את הצדק בעולם, ועם התגברות שלטון הצדק, יתוקנו גם כלפי ישראל. ארץ ישראל תיעשה מקלט לעם ישראל “על ידי משפט גלוי של העמים”.
עם סיום המלחמה העולמית נראה היה, שאמונה זו הופכת למציאות ממשית, שהצדק פורש את כנפיו על כל האנושיות כולה, שהיחסים בין העמים והמדינות הולכים ונקבעים על יסוד היושר והצדק, וכוח האלימות עובר ובטל מן העולם. עמים קטנים שוחררו מעול משעבדים. מדינות, שחירותן ועצמאותן נשללו מהן לפני מאות בשנים, פרקו מעליהן עול זרים ועמדו שוב ברשות עצמן. אף ישראל נפקד לטובה. 52 מדינות הכירו בזכותנו להקים שוב את שממות ארצנו ולבנות את הריסותיה, ובלב היבהבה התקווה, שאנו מתקרבים לאחרית הימים, לתקופה של ” לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, לתקופה של שלום אמת וצדק מוחלט.
ברם, עד מהרה נתברר, שכל זה היה רק חלום נעים. שתבערה חדשה של שנאה ומשטמה לוחשת בלב העמים. שהחרבות נשחזות מחדש, והאנושות מתכוננת לטבח חדש איום ונורא. כל האמרות על שלום ועל צדק נגוזו חיש מהר, היו כאבק פורח. האלימות, הרשעה, האכזריות והחוצפה הרימו שוב ראש, והטילו זוהמתם באנושיות כולה, ובתוכה גם משטמה טמאה ועזה לישראל. משטמה שאין היא מסתפקת בהשפלה, בגזירות וברדיפות, אלא אומרת ” לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד”. ראש פתנים נתגלה בגרמניה ופשט על אוסטריה ואיטליה והטיל את ארסו בכמה מדינות אחרות.
תמורה זו גרמה מפח נפש רב לציונות המדינית. האמונה החילונית, האמונה בתרבות אירופה, בצדקתה וביושר לבבה היתה לאכזב. אירופה הוצגה בקלונה בכל מערומיה. הכוח הבינלאומי שעליו נשענה הציונות במלחמתה, הוכה לרסיסים. ברם, עוד זיק אחד של תקווה נשאר לפליטה, האמונה באנגליה עצמה. אומה נבחרה זו עוד לא בגדה באידיאליה. היא עוד נשארה, במידה ידועה, נאמנה לשאיפותיה לצדק ולישר ביחסים עם העמים. והיא וודאי תשמור אמונים גם לנו, להתחייבותה הקדושה כלפי ישראל.
אולם מאורע ציכוסלובאקיה הרס גם את האילוזיה הזו. אומה דמוקרטית בעלת ברית נאמנה ששימשה תריס לשטף הנאציות באירופה ניתנה למרמס תחת רגל רגשי מבקשי נפשה, כדי להשבע את הזאב ולפייסו, ואין פוצה פה ואין קורא חמס, ודעת הקהל שמחה על ההישג הגדול.
מה איפוא ביטחוננו באנגלייה! מי יעכב בידה מלהשתמש גם בנו כדי להשביע זאבי טרף אחרים? ואמנם, לא עברו ימים מעטים וכלי היהדות כולה נזדזעה לשמע הידיעות על מזימת ההתנקשות.
היה זמן שחשבנו, כי מצוקת ישראל האיומה תכריח את העמים לפתור את הבעיה היהודית, וגם הנחה זו נתערערה לאור המציאות המרה. מצוקת ישראל לא בלבד שאינה מעוררת רגשי נוחם ורחמים בלב משנאינו, אלא היא גורמת להם נחת רוח ותענוג, היא משמשת להם שעשועי יום יום, ומגדילה את צימאונם לדם ישראל.
במה איפה תתמוך התנועה הציונית את את יתדותיה בשעה חצופה זו? אכן אם נסיר את מעטה החולין מתנועה זו, אם נדע נאמנה שלא חסד לאומים ולא כוחנו ועצם ידנו עשו לנו את החיל הזה, אם נראה בכל הישגנו בארץ את כוחו של נצח ישראל, את ראשית ההגשמה של הייעודים הנצחיים שניבאו לנו חוזינו לפני אלפי שנים, או, בפי ביטויו של הרב קוק ז”ל, “תנועה של גוי קדוש סגולת-עמים, גור אריה יהודה שנעור מתרדמתו, והוא הולך ושב לנחלתו, אל גאון יעקב אשר אהב סלה” – לא יפול רוחנו ולא ירד לבבנו למראה כל הקשיים שאנו פוגשים בדרכנו.
הקשיים האלה לא חדשים הם לנו. בכל מקום שחכמינו דברו על הגאולה, הרבו גם לדבר על חבלי הגאולה. ואין דור ראוי לגאולה, אלא אם כן הוא מוכן לסבול גם את חבלי הגאולה.
אם לזאת התכוונו בעלי הכרוז במשפטים הנזכרים, אם אמנם גברה בהם ההכרה בכוח של נצח ישראל, הדבר הזה מחייב הרבה. הכרה זו מחייבת לפשפש במעשינו ובכל ההווי שאנו יוצרים כאן בארץ, ולהביא אותנו למידת-מה של התאמה לאותו החזון האדיר ולאותם הייעודים הגדולים שאליהם מכוונת פעולתנו.
