לכאורה ניתן לקבל פרוטוקול חקירה במשטרה כעדות קבילה בבית משפט אם התביעה והסנגוריה מסכימים לכך. וזו לשון החוק בעניין זה:
פקודת הראיות: קבלת אמרה בהסכמה (תיקון מס’ 5) תש”ם-1979
10ב. אמרה בכתב שניתנה מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אף אם נותנה אינו עד במשפט, אם שני הצדדים הסכימו לכך ותוכן האמרה לא היה שנוי במחלוקת, ובלבד שהנאשם היה מיוצג על ידי עורך דין.
החוק לא מציין ולא רומז שקבלת אמרה בהסכמה מתאימה רק לעדויות מסויימות, אך באופן מעניין ומפתיע מסתבר ששופטים חושבים אחרת…
לפחות בשני פסקי דין בבית המשפט המחוזי מבהירים השופטים את דעתם שאמנם החוק מאפשר להביא עדויות בהסכמה, אבל לא כאשר מדובר בעדות משמעותית… כאשר לא ברור מה המקור לפסיקתם המנוגדת לחוק.
מפסק דין יונתן ליטוין, שופט המחוזי אלכסנדר רון: הוגשה בהסכמה עדותו של ישי חלפון הסותרת את עדות עד המדינה שלדעת השופט רון הינו עד כשר ומהימן. למרות ההסכמה, פוסק השופט:
“לדעת ההגנה ישי חלפון הינו עד ליבה מובהק. ברם לא זו בלבד שאין דעתי כדעת ההגנה אל שאף תמהתי למשמע הדברים: עדות ישי חלפון הרי הוגשה, כאמור, בהסכמה. וכי יעלה על הדעת, בהינתן שאכן מדובר בעד ליבה מובהק, שמסכים היה הסניגור הנכבד להגשת העדות בדרך זו ללא שיחקר ישי? ! אין זאת אלא שישי חלפון אינו עד ליבה מובהק, ואינו עד ליבה בכלל.”
מכאן ניתן ללמוד שלדעת השופט אלכסנדר רון עד ליבה שעדותו חשובה לא ראוי שעדותו תוגש בהסכמה.
לבית המשפט העליון הייתה הזדמנות להגיב על התזה המשפטית (החדשה?) של שופט המחוזי בערעור של ד”ר ליטוין בעליון, אך הוא בחר שלא להגיב. האם זה אומר שהוא תומך בחוסר ההסכמה, לכאורה, של השופט לחוק?
מפסק דין עמירם בן אוליאל, בית המשפט המחוזי, השופטים צבי דותן, דבורה עטר, אב”ד רות לורך
“כפי שפורט לעיל, הצדדים הגישו את הודעותיו של איברהים בהסכמה, מבלי להעידו. אומר מיד כי הסכמה זו של הצדדים, ובפרט הסכמתה של ההגנה לכך, איננה ברורה. ההגנה בסיכומיה מייחסת חשיבות רבה להודעותיו של אברהים, ועל כן מתבקש כי הייתה דורשת עדותו או מזמנת אותו כעד מטעמה, זאת בשים לב לכך שידעה מראש על כוונתה של המאשימה לחלוק על כך שהשניים אותם מתאר אברהים הם מבצעי ההצתה”
בפסק דין זה ברור שחשיבותה של העדות היא עצומה, כיוון שכפי הנראה מדובר בעד הראייה היחיד, מלבד ילד קטן, לפושעים שאחראים לרצח של שלושה אנשים. עדותו של איברהים בחקירת המשטרה הייתה ברורה והוא חזר עליה שלוש פעמים בהבדלי גרסאות קטנים. מעדותו , שנמסרה הרבה לפני שבן אוליאל “הודה” בחקירה בעינויים באשמתו ברצח, ואף “שיחזר” כביכול את הפשע, עולה שהוא היה משוכנע שאותם אנשים שהוא ראה עומדים ליד קרוביו הגוססים הם המפגעים. אפילו לבית המשפט שלא מאמין לעדות עד הראיה היחיד משלל נימוקים מוזרים, לא נראית טענת התביעה שאנשים אלו הם בעצם שכניו של איברהים…
( אלו הן אותן רוחות רפאים המכונים “מחלצים אלמוניים” במשפט זדורוב. שם הם משאירים את עקבות נעליהם על הקירות, פה הם באופן מוזר לובשים בגדים כהים ומסכות ולא מזהים את שכנם איברהים, מגרשים אותו ונעלמים מהזירה…)
מעניין שבית המשפט גורס שדווקא ההגנה היא זאת שחטאה בכך שהסכימה לקבל את עדות איברהים בהסכמה, למרות שהיא מקבלת את עדותו ללא ערעור ופקפוק. האם לא מן הראוי שהתביעה, שהודיעה מראש על כך שתעלה את התזה המשונה של “המחלצים האלמונים” המנוגדת לעדות העד, היא זו שתדרוש לחקור אותו בבית המשפט? האם בית המשפט עצמו שיודע על ההסכמה המסוייגת, לכאורה, לא אמור להתערב ולדרוש עדות בבית המשפט, אם הוא רוצה להתלות בה כנימוק נוסף לדחיית עדות עד הראייה? והאם לא סביר לקבל את העדות בהסכמה כאשר הפרשנות את מי ראה העד נשארת במחלוקת בינו לבין התביעה?
נקווה שבית המשפט העליון, בעירעורו של בן אוליאל, יקבע באופן ברור כללים ברורים בעניין זה.
